חלוקת הזמן בין חדרי הבית לבין הממ"ד באלה הימים הזכירה לי ימים רחוקים-רחוקים. ימי תש"ח, ימי המצור על ירושלים והרעבת תושביה היהודים. חוויתי זאת כילד בן 5, יליד הר הצופים, שגר עם משפחתו בשכונת מקור ברוך. זכורה לי אפילו הכתובת המדוייקת: רחוב הטורים 28. דומני שהמספר שונה, אבל הבית עומד עדיין על תילו, וגם נוספה לו קומה שלישית. מפעם לפעם אני מזדמן לרחוב, צופה בערגה אל בית ילדותי, בשכונה שהתחרדה לחלוטין.
לא רק ירי צלפים היה מנת חלקה של ירושלים העברית. הלגיון ירה גם פצצות מרגמה תלולות מסלול, שכמו הטילים האיראניים כיום צנחו משמיים וגבו קורבנות. על הביטחון הפנימי היה מופקד “משמר העם", כוח של מתנדבים, לאו דווקא צעירים, שנע ברחובות העיר, בין השכונות, כדי לוודא ש"הכל בסדר". אבא שלי נמנה עם המתנדבים הגיבורים הללו.
בבוקר אחד, כשהשתרר שקט, יצאנו אל מרפסת הבית לשאוף אוויר, ומצאנו שם שני רסיסי מתכת, שרידי פצצות שהתנפצו בקרבת מקום. אבא עטף את שתי המתכות בנייר, כתב עליהן תאריך ושמר אותן במגירת שולחנו. 78 שנה לאחר שנפלו על ביתנו הירושלמי, שני הרסיסים שמורים עימנו עד היום ב"בית אבא", ביתנו הרמת-גני. רסיסים קטנים אבל מסוכנים, זכר לימים המסויטים של ירושלים במצור, ירושלים המחולקת, בירת ישראל שחזרה ואוחדה לעד כעבור 19 שנה.
מאז שוב ושוב היינו במקלטים, בחדרים האטומים, בממ"דים: במלחמת קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת לבנון, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת המפרץ, במלחמת 7 באוקטובר, ועתה במלחמת איראן. הנשק הלך והשתכלל, נעשה קטלני יותר ממלחמה למלחמה, המיגון מתעדכן בהתאם - ורק השאיפה להשמדת ישראל אינה דועכת. כנגדה, המדינה מתעצמת, מתמגנת, ולה צבא החזק ביותר באזור. כל מלחמותינו מוכיחות זאת.
הגם שהשנאה בוערת, אמצעי הלחימה משתכללים ונעשים קטלניים ביותר, אנו מוכיחים לכל מבקשי קיומנו העצמאי מי כאן החזק, מי הצבא שלוחמיו עזי נפש, חדורי תודעה ואמונה, נכונים להקרבה, עומדים בעוז על ביטחון המדינה. ידו הארוכה של חיל האוויר שלנו מוכיחה שכיום לא ירושלים שרויה בסכנה, כי אם טהרן וביירות הבוערות.
התרעות פיקוד העורף