קברניטי המדינה והצבא סיפרו לנו כי חיזבאללה רוסק לרסיסים ולכן הסכים להפסקת אש הכוללת את נסיגתו מדרום לבנון ופירוקו מנשקו. איני יודע אם דיווחו שקר ביודעין או סתם התרברבו כדי להעצים את ההישג.
בהדרגה שבו מרבית תושבי הצפון לבתיהם. ישראל הניחה כי חיזבאללה אינו מסוגל ולא ינסה לתקוף שוב את ישראל. ישיבתם בחיבוק ידיים בעם כלביא אוששה את ההנחה הזו. מעת לעת תקפנו את חיזבאללה כשניסה לחזור לדרום לבנון, לשקם תשתיות.
התושבים שזה לא מכבר שבו לבתיהם לשקם אותם – שוב נאלצים למצוא מחסה במקלטים ובממ"דים, באפס זמן התרעה. רוב הירי מתבצע מצפון לליטני, אבל גם מדרום לנהר שוב התמקמו חוליות היורות נ"ט בחיילי צה"ל, ומשגרות רקטות ליישובי הצפון.
# # #
גבול הצפון שלנו, המכונה "הקו הכחול", נולד בהסכם ניוקומב־פולה, שנחתם במרץ 1923. קולוניאליסטים בריטים וצרפתים חילקו ביניהם ארצות ושטחי השפעה. זה לא היה הקו שהאימפריאליסטים הללו הגו ב־1916 בהסכם סייקס פיקו (שהותיר את צפון הארץ בידי הצרפתים).
גבול הצפון של המנדט הבריטי עוצב כאמור סופית רק ב־1923. אז באה לעולם "אצבע הגליל" כחלק מ"פלשתינה-ארץ ישראל". תביעת נציגי התנועה הציונית בקונגרס השלום בפריז (1919) לכלול את נהר הליטני בתחום המיועד לבית לאומי לעם היהודי – הושבה ריקם.
במלחמת העצמאות כבש צה"ל 14 כפרים בתחומי לבנון, עד הליטני, אך פינה אותם במסגרת הסכמי הפסקת האש (רודוס 1949). הקו הזה הפך לאחר מלחמת העצמאות לקו "שביתת הנשק" בין ישראל ללבנון. לא גבול בינלאומי מוכר, רק "קו זמני", עד שייחתמו הסכמי שלום. הוא נותר קו הגבול גם אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. לבנון לא התערבה.
שוב חזרנו אל "הקו הכחול". עד שקרה מה שחייב היה לקרות, כי השארנו בלבנון ארגון טרור ההולך ומתעצם במימון, בציוד ובהדרכה איראנית. ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, אך בסופה שוב חתמנו על סמרטוט נייר, שהבטיח פירוז ורגיעה.
החלטה 1701 של מועצת הביטחון קבעה שאסור להכניס נשק לדרום לבנון. ואכן, עד פרוץ חרבות ברזל הציב שם חיזבאללה רק כ־100 אלף רקטות, הקים תשתיות טרור עצומות, חצב מנהרות ייצור, דיוק, אחסון, פיקוד ותקיפה, והקים את "כוח רדואן", שנועד לכיבוש הגליל.
אבל בתום מלחמת לבנון השנייה שבנו אל "הקו הכחול", מנופפים בשמחה בנייר העלוב ההוא. ויש בינינו עוד קברניטים ומפקדי צבא בדימוס שטוענים כי ההסכם "הביא שקט" לגבול הצפון, שקט שהספיק בדיוק להקמת שלוחה איראנית בגבולנו הצפוני, ממלכת טרור שסיכנה את מדינת ישראל. מדינת ישראל הניחה לחיזבאללה להתעצם, כשהיא מתרפקת על פיתולי "הקו הכחול" ומרפדת את מרבצה הנוח בעותקים של 1701.
# # #
ולכן עכשיו אנחנו שוב באותה נקודה. חוטפים מצפון, שוקלים ומאיימים ב"תמרון קרקעי", מלהגים על אחריות ממשלת לבנון. אבל הפעם, יחד עם האמריקאים, אנחנו מכים את איראן. ובלי איראן – לא יהיה חיזבאללה. כלומר, ייתכן שיישאר משהו אבל בלי כסף, נשק וגיבוי מדיני.
אפשר היה אולי להניח להם להתפגר לאט, אבל איש אינו יכול להבטיח כמה זמן נוכל להמשיך להכות באיראן, ואם הנשיא דונלד טראמפ לא יחליט חלילה לעצור את המלחמה.
נהר הליטני הוא הגבול הטבעי של ארץ ישראל. הנהר זורם לאורך 170 קילומטרים. ספיקת המים שלו דומה לזו של הירדן, המים משמשים להשקיה ולייצור חשמל בתחנות כוח הידרואלקטריות. כ־10% מהחשמל בלבנון מיוצרים שם. מאות אלפי תושבי דרום לבנון כבר קיבלו צו פינוי, ורובם נדדו צפונה. כל מי שמסתובב שם צריך להיחשב כחיזבאללה.
ארגון הטרור מנסה לשלוח את אנשיו מבקעת הלבנון אל מדרום לליטני. יש חמישה גשרים עיקריים על הנהר. בעונה זו של השנה – גם בשנת בצורת – לא פשוט לחצות אותו עם ציוד כבד בלי גשר. ולפיכך צריך להשמיד את הגשרים. יש גם מעברות במקום שהזרימה רדודה.
אפשר לשלוט עליהן מהאוויר בכל עת. צריך להודיע לתושבי הדרום שעדיין נותרו בבתיהם שיש להם 24 שעות לצאת יבשים, כי אחר כך יפוצצו הגשרים והם יצטרכו לחצות את הנהר ברגל.
ויש בליטני גם נקודה אסטרטגית שפגיעה בה עשויה לשנות ממשית את המצב בשטח. לפני למעלה מ־60 שנה, ליד העיירה קרעון, הוקם בצפון הנהר סכר. גובהו 60 מטר. אורכו כקילומטר.
הקמתו יצרה אגם מלאכותי גדול. פיצוץ הסכר יגביר מאוד את זרימת המים בנהר ויהפוך אותו למכשול קשה מאוד לצליחה של מחבלים ולהעברת ציוד. כך נבודד את השטח, שנצטרך לטהר ממחבלים ולהמשיך להחזיק בו. זה לא אסואן, אבל זה סכר חשוב ללבנון.
וכשמי הליטני ישובו לזרום כבעבר – עליו צריכה ישראל לבסס את גבולה הצפוני, למחוק את הפיקציה הקולוניאליסטית ולהגשים את דרישתם של נציגי התנועה הציונית בתום מלחמת העולם הראשונה. צודקים האומרים שכל מלחמה חייבת להסתיים במהלך מדיני. זה צריך להיות המהלך.
התרעות פיקוד העורף