החזרת המשק לתפקוד תחת אש, ללא מסגרות חינוכיות פעילות, אינה ריאלית ואף מסכנת חיי אדם. עולה השאלה, מי אמור לשמור על הילדים בבית? במקום לספק רשת ביטחון, הממשלה מגלגלת את האחריות לפתחם של האזרחים, ובעיקר האמהות. שוב נשים נאלצות לוותר על פרנסתן ועל ביטחונן התעסוקתי כדי לגשר על תהום שהותירה הממשלה.
החל"ת הנוכחי הוא סימפטום של חבית נפץ כלכלית. המשק הישראלי משלם מחיר כבד: עלות הלחימה הישירה מוערכת בכ־1.7 מיליארד שקלים ביום, ואובדן הפעילות הכלכלית תחת מגבלות העורף נאמד בכ־9.37 מיליארד שקלים בשבוע. הנטל הכלכלי מרסק משפחות ועסקים קטנים. המדינה דורשת שגרה, אך מתנערת מאחריות.
מתברר שגם הזכות לחיים ולביטחון פיזי הפכה לעניין של מעמד. לכשליש מהציבור אין פתרונות מיגון זמינים, מחסור שזועק בעיקר בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. על המדינה להעניק תמריצים וסבסוד להוספת ממ"דים בבניינים קיימים. יתרה מכך, חובה להגן על אוכלוסיות פגיעות באמצעות פינוי והלנה של קשישים ואנשים עם מוגבלויות בבתי מלון במימון המדינה.
במקום להעניק לנו חל"ת חלקי, על חשבוננו, ממשלה מתפקדת חייבת ליישם תוכנית חירום אזרחית ומתווה פיצויים מתוכנן מראש, כפי שעולה מנייר העמדה של קרן ברל כצנלסון. בתחום החינוך, נדרשות יציאה מיידית לחופשת פסח והוצאת המורים לחל"ת, תוך השלמת ימי הלימודים בחודש יולי. בנושא הכלכלי, יש ליצור מודל בחירה להורים לילדים עד גיל 14, או עד גיל 21 עם צרכים מיוחדים.
מודל זה יאפשר "חופשת טיפול" בפיצוי של 100% מהשכר עד גובה השכר החציוני, ו־80% עד השכר הממוצע. בנוסף, יש לאפשר עבודה במשרה חלקית תוך מתן החזר למעסיק עבור השעות החסרות.
ואיך נממן את המתווה, שעלותו מוערכת בכ־2־3 מיליארד שקלים? הפתרון מונח בשינוי סדרי עדיפויות. בשלוש השנים האחרונות הממשלה העבירה מיליארדי שקלים לסקטורים המקורבים לשלטון, להתנחלויות ולמגזרים שאינם נושאים בנטל. בתקציב המדינה ל־2026 ישנם 7.2 מיליארד שקלים של כספים קואליציוניים, שאפשר וצריך להסיט מיד לטובת הפיצויים ולמימון המיגון.
התרעות פיקוד העורף