הוראה בזום אינה עובדת בפועל, מה עוד שלחלק לא קטן מילדי ישראל אין אמצעי קצה. שאלה שקיש לא הצליח לענות עליה היא: כיצד ייתכן שהנחיות פיקוד העורף מאשרות ל־30 ילדים להיפגש לטובת חינוך לא פורמלי, בהינתן מרחב מוגן ושני מבוגרים עימם, אך אותם 30 ילדים אינם רשאים להיפגש לשיעור חינוך פורמלי?
המשק הישראלי חזר, לכאורה, לעבודה. אבל הורים רבים לילדים צעירים מסתובבים טרוטי עיניים כשילדיהם מטפסים בבית על הקירות והם עצמם אמורים לעבוד כרגיל. גם זה לא עובד. אז מה כן? ראשית, יש להקפיד על הדיפרנציאליות של הרשויות בישראל, ולאפשר לרשויות שהסיכון בהן נמוך יותר, ושמוכנות לקבל אחריות על חינוך הילדים, לחזור ללימודים תוך תעדוף מובהק של ילדי החינוך המיוחד, לגיל הרך ולנוער נושר.
שנית, אפשר וצריך לאפשר לגני הילדים ולבתי הספר לקיים לימודים בקבוצות קטנות, עד 30 ילדים, במרחב מוגן עם שני מבוגרים, בכל מקום שבו הדבר ניתן. זה אומר, כמו בקורונה, למידה במשמרות, למידה במרחבים מוגנים וביזור מקסימלי. כל זאת כהשלמה ללמידה מרחוק. שלישית, במקומות שבהם אי אפשר ללמוד בשום אופן, המורה יגיע לתלמיד.
בימים האחרונים מעלים ברשתות החברתיות תמונות של אנשי חינוך שמגיעים לבתי התלמידים. ביקורי בית של מורים חשובים תמיד. בתקופות חירום הם חשובים שבעתיים. ביקור הבית מייצר קשר בלתי אמצעי, פנים אל פנים, בין המורה לתלמיד.
הוא יכול להתבצע אחד על אחד או בקבוצות קטנות שמתכנסות בבית, בשכונה או ביישוב. לקיום ביקורי הבית אין צורך בתשתית או במבנה ממוגן. רק באנשי חינוך שרוצים ומוכנים לעשות את עבודתם ובהבנה מעמיקה של תפקיד המורה בזמנים אלה.
עוד רגע יצאו ילדי ישראל לחופשת פסח ממושכת. אם לא תסתיים המלחמה קודם לכן, המורים לא יפגשו את תלמידיהם במשך שישה שבועות. זהו משך זמן שמתחרה רק בחופש הגדול. לנוכח זאת, למידה בקבוצות קטנות וביקורי בית הם צו השעה.
התרעות פיקוד העורף