אם יש כלל אחד שההיסטוריה של משטרים סמכותניים מלמדת אותנו, הוא פשוט: הם תמיד נראים יציבים - עד שהם לא. הדיון הציבורי על איראן מתנהל בימים האחרונים כמעט כמו דיון טכני. כמה מתקנים הושמדו, כמה מפקדים חוסלו, כמה טילים שוגרו, וכמה מערכות הגנה הופעלו. אבל ההיסטוריה מלמדת שמשטרים כמעט אף פעם אינם נופלים בגלל מתקפה צבאית.
הם נופלים כאשר משהו עמוק יותר מתחיל להיסדק בתוך המערכת עצמה. ברגע שבו האליטות מתחילות לפקפק. רגע שבו מנגנוני הכוח כבר אינם בטוחים בעצמם. ברגע שבו אנשים בתוך המערכת מתחילים לשאול את השאלה המסוכנת ביותר לכל משטר: האם הסיפור הגדול עדיין מחזיק. הרגע הזה כמעט תמיד בלתי נראה מבחוץ.
במדינות סגורות כמו איראן הבעיה חריפה במיוחד. האינטרנט נשלט, המידע מצונזר והעיתונות אינה חופשית. מנגנוני הביטחון בנויים בדיוק כדי למנוע כל סימן של חולשה. לכן העולם החיצוני מתבונן כמעט תמיד דרך ערפל. אנליסטים מנתחים. מומחים מעריכים. מערכות מודיעין בונות מודלים. אבל ההיסטוריה מלמדת אמת לא נוחה: לעיתים קרובות כולם טועים.
לא מפני שהם אינם מקצועיים, אלא מפני שמשטרים כאלה יודעים להיראות חזקים בדיוק כאשר הם מתחילים להיסדק מבפנים. כך היה ברומניה. כך היה בגוש הקומוניסטי. וכך היה גם באיראן עצמה בשנת 1979. אבל אולי השאלה הגדולה בכלל איננה מה קורה באיראן. ייתכן שהשאלה היא מה קורה אצלנו.
ההיסטוריה מלאה ברגעים שבהם המציאות כבר השתנתה, אבל בני אדם המשיכו להביט בה דרך המפה הישנה. מומחים בנו תיאוריות שלמות על יציבות הגוש הסובייטי רגע לפני שהתפרק. אנליסטים הסבירו מדוע חומת ברלין תעמוד עוד שנים ספורות- חודשים לפני שנפלה. לא מפני שלא היו להם נתונים, אלא מפני שהדמיון האנושי מתקשה לזהות עולם חדש בזמן אמת.
הפילוסוף של המדע תומס קון תיאר את התופעה הזאת כאשר כתב על רגעים שבהם המציאות כבר איננה מתאימה למסגרת החשיבה הישנה, אבל רוב האנשים עדיין ממשיכים לחשוב בתוכה. רק בדיעבד אנחנו קוראים לזה מהפכה. בזמן אמת זה נראה כמו בלבול. ואולי זו הסיבה שהדיון על איראן מתמקד כל כך בשאלה האם המשטר יציב או לא. זו שאלה נוחה. היא מאפשרת לנתח, להשוות ולהעריך.
התרעות פיקוד העורף