תחשבו רגע: יש למישהו ספק שראש הממשלה יחליט מה שיחליט ואז יכריז על ניצחון כביר - בלי קשר לתוצאה וללא התייחסות לשאלת תועלת הימשכות המערכה? הרי לפני פחות משנה, לאחר העימות הקודם עם איראן, הכריז נתניהו שישראל הדפה את איום הטילים והגרעין האיראני "לדורות". אלא אם התכוון לדורות של סרדינים, זה לא היה נכון: לאיראן עדיין יש טילים, ונתניהו עצמו כעת טוען ששוב היא הייתה קרובה לגרעין.
אם היה כאן שיח של אנשים בוגרים, הציבור היה דורש להבין מה בדיוק קרה לאותם "דורות" של ביטחון. איך אפשר לתת גרם של אמון באדם שאפילו לא מנסה להסביר את הסתירה? הסבר כזה יכול לבוא רק דרך מפגש אמיתי עם תקשורת ביקורתית. במקום זאת יש סרטוני רשת שהם תעמולה טהורה; "מסיבות עיתונאים" נדירות ומבוימות, שבהן יותר ויותר השואלים נבחרים מראש; והימנעות שיטתית מראיונות אמיתיים (אינני מחשיב את ערוץ הבית).
דפוס הפעולה המחפיר אינו חדש. ההתנשאות, שחדרה אפילו אל הפקידים הכפופים לו, משקפת דפוס עמוק יותר, שמגדיר זה שנים את הנהגתו של נתניהו: תחושת זכאות יוצאת דופן לשלטון. היוהרה תמיד הייתה חלק מהפרסונה, אבל בשנים האחרונות היא צמחה לממדים מפלצתיים.
ההוכחות מגיעות בגלים ללא הרף. משפט שחיתות הנמשך שנה אחר שנה תוך תמרונים שקופים של השהיה; שלמונים כבירים לחרדים וניסיון לחוקק חוק השתמטות תוך התעלמות טוטלית מההתנגדות הרחבה; סירוב עיקש להקים ועדת חקירה ממלכתית לאסון 7 באוקטובר; וגם השחיתויות הקטנות, הכאילו-נסלחות, כדוגמת סופ"שים מקומבנים עם הרעיה, שלעיתים נועדו לביקור במיאמי של הבן המסבירן על חשבון משלם המיסים. לא, ככה לא נוהגים כולם. נער הייתי וגם זקנתי, וראיתי שחיתות בכל העולם. זה נדיר. זה חולני. והכי גרוע, כנראה: ישראלים רבים מאמינים שהוא ממש יעשה הכל כדי להישאר בשלטון. בנסיבות כאלה, הדרישה לאמון עיוור היא עלבון.
עילה לדחיית הבחירות
המלחמה בעזה נמשכה כשנתיים, מלווה בהצהרות חוזרות ונשנות שחמאס יושמד בקרוב. חמאס עדיין קיים, והסבר כלשהו אין. מה שברור זה שנתניהו ניצל את המלחמה הזוועתית כדי לשרוד על כיסאו ולהדוף דרישות לחקר האמת.
כעת יש החוששים באמת ובתמים שמצב חירום ממושך עלול להיות לו נוח מבחינה פוליטית - ואז הרי ברור מה עלול להתרחש: משבר לאומי אדיר ממדים עלול לשמש עילה לדחיית בחירות. הרי לשלטון נולד, והוא מפגר בסקרים.
כל זה לא בא ללמד שום סנגוריה על המשטר הארור באיראן. טהרן התעללה באזרחיה במשך עשורים וייצאה אלימות לכל רחבי המזרח התיכון. היא סייעה ללבות סכסוכים שגבו אין-ספור חיים באמצעות חיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה, החות'ים בתימן והמיליציות השיעיות בעיראק. המשטר נתן לעולם סיבות רבות לייחל להיעלמותו, וגם לפעול. במהלך החודש האחרון טענתי ללא הרף - בטלוויזיה האמריקאית, האירופית, הערבית, ואפילו ההודית - שהמשטר האיראני הצדיק לחלוטין את המתקפה נגדו.
כעת צריך לפעול בשכל. ייתכן שמלחמה ארוכה, שנועדה להוריד את המשטר על ברכיו, איננה בלתי מוצדקת. גם הפוגה בלחימה כדי לנסות דיפלומטיה מול משטר שנחלש מאוד בשבועות האחרונים היא אפשרות סבירה.
אם ישראל וארה"ב אכן חותרות למטרה קוהרנטית באיראן, עליהן להגדיר אותה. האם הן מנסות לשחוק את ארסנל הטילים של איראן באמצעות תקיפות מתמשכות? זו תהיה אסטרטגיה. האם הן מקוות שהפגנות או הפיכה צבאית ימוטטו בסופו של דבר את המשטר? גם זו אסטרטגיה - אך כזו שעלולה לחייב את הישראלים לחיות תחת אש טילים במשך חודשים. או שאולי התוכנית היא להמשיך להכות באיראן עד שהמשטר יתחנן להפסקת אש ויקבל את התנאים: סוף לגרעין, לטילים ולמיליציות?
כל אחת מן הדרכים הללו נושאת משמעות שונה בתכלית עבור הציבור הישראלי, והאזרחים אינם יכולים לשפוט את הנטל שהם מתבקשים לשאת כאשר מנהיגיהם מסרבים לתאר את היעד.
לנתניהו, בגלל האופן המביש שבו התנהל לאורך השנים, אין זכות לצפות לאמון עיוור. טראמפ נמצא במצב דומה, ועם אינטלקט מרשים פחות. אנחנו תלויים כרגע בשני הטיפוסים הללו, אבל אם מי מהם אומר לי שהיום יום שישי, אני בודק בלוח השנה. הסיכוי שזה נכון הוא אחת לשבע, ואולי פחות. זה תלוי במה שמתאים לו - ולא בשום דבר אחר.
התרעות פיקוד העורף