האבא של כולנו, הרפורטר והרוח: רבים גדלו על ברכי המורשת של יעקב ארז | בן כספית

פעם בשנה, באביב, אנחנו מתכנסים באבן יהודה. בית צנוע, משפחה חמה, כלב גדול ואיש קטן. הוא כבר בעשור התשיעי לחייו. דיבורו כבד והוא מסתייע בהליכון, מאז פקד אותו השבץ לפני כ־15 שנה. חבורה מוזרה של גברים ונשים, רובם מקשישים, מתכנסת לכבוד אדם שיצא מחייהם לפני יותר מעשרים שנה. רובנו מתחזקים עדיין קריירות מצליחות. אחד מאיתנו אפילו נושא בתואר "ראש הממשלה החליפי". האיש, שבביתו אנו מסבים, כבר לא משפיע על חיינו. הוא שריד עיקש של חיינו הקודמים. הוא כבר לא צועק עלינו ולא מטיל עלינו מורא, אבל אנחנו באים אליו כל שנה. באים מאהבה.

לאיש הזה קוראים יעקב ארז. כל שנה, בשבת הסמוכה ל־17 במרץ, אנחנו מתאספים וחוגגים לו יום הולדת. "אנחנו" זה כל מי שאי פעם שמע את הצעקה "בוא(י) הנה!!" מהדהדת בעקבותיו במסדרון ונאלץ להסתובב ברעד ולבוא, בברכיים פקות, לעבר הצועק, כדי לשמוע גערה רמה שנגמרת תמיד בליטוף חם. כל מי שהתגנב למערכת בתפילה חרישית שעינו של ארז לא תצוד אותו, אבל עמוק בלב קיווה שדווקא כן. כל מי שגדל על ברכיו, שידע שבתוך החזות הקשוחה מסתתרת נשמה ענקית, שמאחורי הצעקה הרמה מחייכות עיניים טובות.

זו הייתה דרכו להפגין כמה הוא דואג לנו, מטפח אותנו ומאמין בנו. הוא התגעגע לימים שבהם הוא היה זה שרץ בשטח. וכמה שהוא רץ בשטח. ממטולה עד אילת, אבל באמת. כי הוא היה הכתב בצפון, והוא היה הכתב באילת, והוא אפילו חילק עיתונים באזורים שכיסה עבור "מעריב", והוא עשה הכול כדי לזהות את הסיפור, לרדוף אחרי הסיפור, לנעוץ שיניים בסיפור ולהביא אותו, חי או מת, למערכת - וממנה לידיעת הקוראים. ועל ברכי המורשת הזו הוא חינך אותנו.

ארז לא היה פובליציסט, הוא היה רפורטר. הוא לא היה העורך, הוא היה הרוח. רוח "מעריב" שהביא איתו, ביום שבו מונה לראש מערכת החדשות, הייתה רוח פרצים. הוא לא היה כתבן דגול ולא היה דברן מיומן, הוא היה שחקן נשמה טוטלי עם אינסטינקטים חייתיים ולב ענק. הוא הדביק אותנו ברוח הזו, ואנחנו שיחקנו בדרבי האכזרי נגד "ידיעות" העדיף כמו משוגעים, רק בשבילו.

הרוח שהפיח במפרשי המערכת העייפה של "מעריב" החבוט והמוכה הייתה הרוח הגבית שייצרה באותם שנים פס ייצור אינסופי, בלתי נתפס, של כישרונות עיתונאיים שגדלו על ברכיו של ארז וממנו התפשטו לכל קצוות המפה התקשורתית. אין טעם לנקוב בשמות, אבל חלק ניכר מהעיתונאים הבולטים של עשרים השנים האחרונות באו מהם. הם היו הילדים של ארז. אנחנו הילדים של ארז, עד היום.

בכל שנה, באביב, באים לאבן יהודה לחגוג לארז יום הולדת אנשים כמו סימה קדמון וגילי דינשטיין, מרדכי חיימוביץ ויאיר לפיד, הצלם יוסי אלוני ואלי קמיר, אודי רבינוביץ ואיתן לוין, אבי מורגנשטרן ומשה אסולין, אמיר בוחבוט ורפי מן, לפעמים גם יוסי לוי ומזל מועלם ועודד גרנות והמנכ"ל רוני קליינפלד, ועוד רבים שאת שמותיהם אני לא זוכר (ומתנצל).

את האירוע מארגן יד ימינו של ארז, מי שהיה ראש מחלקת הצלמים שמוליק רחמני. אלי קמיר, אולי המסור ב"ילדיו" של ארז, הוא הרוח החיה. ואיך אפשר בלי רחל אלוני, המזכירה הנצחית, מי שכונתה "מחסום ארז" והלכה איתו לכל התפקידים והמשימות. אם ארז היה אבא שלנו, רחל הייתה האמא. ובאותה שבת אחר הצהריים, פעם בשנה, באביב, קמים לתחייה המסדרונות ההם של "מעריב", העיתון שבו גדלנו, הבית השני, ולפעמים הראשון שלנו, וחוזרים לימי תהילתם. ארז יושב שם במרכז, כמו פעם, אבל הוא כבר לא צועק. הוא צוחק.

הוא לא היה פובליציסט גדול. הוא לא היה עורך גדול. הוא לא כתב מאמרים שהותירו חותם, ולא הסתובב נפוח על גג העולם. הוא היה חיית חדשות, עיתונאי שטח אמיתי, איש שצמח מלמטה, הכי למטה שאפשר, וסלל את דרכו בשיניים ובציפורניים עד למעלה, הכי למעלה שאפשר. הוא היה הרוח החיה, הלב הפועם, הבטן הרגישה והכור הגרעיני שהחדיר בכולנו את גאוות היחידה ואת הנחישות, גם בימים הקשים של "מעריב", שנוצח על ידי המתחרה הגדול של המוזסים, אבל מעולם לא איבד את רוח הלחימה ואף פעם לא ויתר בקרב היומי על החדשות. ולפעמים - בתקופת ארז זה קרה לא מעט - גם ניצח.

מרדכי חיימוביץ המופלא קרא לו פעם "רפול של העיתונות". מדבר מעט ועושה הרבה. אמיץ ונחוש וקטלני כשצריך. לא הכרתי מספיק את רפול כדי לדעת אם היה בו הלב הרחב, הענק, האינסופי, שהיה בארז. לעולם לא אשכח איך הגיב כשבישרתי לו, מתישהו בשנת 1997, שאני מתגרש. הוא היה אבל וחפוי ראש והכריח אותי לנסות טיפול פסיכולוגי בטרם אקבל את ההחלטה. למרבה הפלצות, הסכמתי (הספיקה פגישה אחת כדי שהפסיכולוגית תשתכנע שהכל בסדר). רק אז הוא נרגע.

כך הוא טיפל בכולם. יאיר לפיד, הבן של טומי, היה הילד של ארז, שגידל אותו וגאה בו עד היום. כולם היו בניו עד שפרחו מהקן ועזבו, כל אחד בתורו. ל"ידיעות", לטלוויזיה, לרעות בשדות אחרים, זרים, עשירים יותר, נפוצים יותר, אבל קרים ומנוכרים, כי לא היה בהם אף אחד כמו ארז, כי לא שמעת בהם אף פעם את אותה צעקה מהדהדת אחריך במסדרון - "בוא הנה!!".

ארז נולד בנתניה. תמיד חלם להיות עיתונאי. התקבל ל"מעריב" כעוזרו של אהרן אבן־חן המיתולוגי, עד שהוכיח את עצמו והפך לכתב "מעריב" באילת. הוא נשא לאישה את הני, הקים משפחה לתפארת ופילס את דרכו לצמרת בדרך הכי קשה וארוכה שאפשר. באילת הוא התאהב, כרגיל, ותוך דקות הפך לשריף המקומי. אחר כך עלה צפונה והפך לשריף הצפוני. סיקר מלחמות והתשות ומבצעים ופעולות, ובסוף הגיע לפסגת ההישגים שעליה יכול היה לחלום: הכתב הצבאי של "מעריב".

הוא היה כתב צבאי מדהים. הוא פשוט הביא סיפורים. וכן, הוא אהב את הצבא. בכל ליבו. היה לו טור מיתולוגי בשם "שולחן החול", שבו הוא תיאר כביכול מעשיות המתרחשות בממלכה רחוקה עם ילידים מוזרים, כש"כל קשר בין האירועים המתוארים לבין המציאות שלנו מקרית בהחלט", אבל כולם ידעו ש"צחור השיער", למשל, זה אריאל שרון. השיא של ארז הגיע בסוף נובמבר ותחילת אוקטובר 1973. ארז הרגיש את התכונה בצה"ל. הוא הבין שיש ידיעות מטרידות. הוא ירד לשטח, לתעלה, והביא את הסיפורים, הפרטים, האזהרות והסימנים המעידים. הביא, אבל לא הצליח לפרסם. ביום חמישי, 4 באוקטובר, הוא כתב ידיעה מפורטת על ההכנות של המצרים למלחמה.

הוא שלח אותה לצנזורה. היא חזרה פסולה, כמעט לגמרי. הצנזור הנדיב השאיר משפט סתום אחד ("צה"ל עוקב בעניין אחר הנעשה") - ופשוט פסל, באיקסים גדולים, את כל השאר. למחרת פרצה מלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה, טס ארז לגולן. אחיו, סא"ל עודד ארז, מג"ד בחטיבה 188 המרוסקת, לחם שם. ארז מוצא את אחיו ביום הרביעי למלחמה ושומע ממנו על מוראותיה.

על החטיבה שבלמה בגופה את הסורים, על החברים הרבים שנהרגו. אחרי שווידא שאחיו שרד את קרבות הבלימה, מיהר ארז לחזית הדרום. הוא חצה את התעלה עם הכוחות הלוחמים ובילה בחזית הדרום עד היום האחרון של המלחמה, עת החליט לשוב לרמת הגולן. בדרך צפונה, תופסת אותו הידיעה המרה: אחיך, סא"ל עודד ארז, נפצע קשה. הוא מגיע למקום הפציעה יחד עם מסוק הפינוי, משכנע את הטייס להעלות גם אותו ומבלה את הטיסה לרמב"ם כשידו אוחזת ביד עודד אחיו, והוא בוכה. עודד היה מרוסק כולו.

הפציעה הייתה קשה, אבל עודד שרד. לאחר תהליך שיקום ארוך ומייסר, חזר לשירות, כסמח"ט שריון בדרום. שלוש שנים אחר כך, נהרג עודד ארז בתאונת אימונים מחרידה כשנגמ"ש דרס את הג'יפ שבתוכו ישב. מאז ועד היום, כל מי שהכיר את ארז ידע שאסור להתקרב אליו ביום השנה למות אחיו. הוא היה מתעטף ביום הזה ביגון אינסופי. ביום הזה הוא היה יעקב ארז אחר. אח שכול, מיוסר, דומע, דומם. גם את זה הוא ייקח איתו עד נשימתו האחרונה.

בכל שנה, באביב, אנחנו באים לבית הצנוע באבן יהודה כדי לשבת עם מי שהפך אותנו לעיתונאים, אבל גם, ואולי אפילו חשוב יותר, לבני אדם. אנחנו באים לחגוג עם מי שאימץ אותנו לילדיו, הנחיל לנו את אהבת המקצוע, אבל גם את אהבת האדם, וכן את אהבת המדינה. כי אז, זו עוד לא הייתה מילה גסה.