מי מפחד מ"מיליטריזם"? הלקח של אבי הצבאיות העברית לרודפי השלום בכל מחיר | יוסי אחימאיר

משטח הדשא מול ביתי הרמת־גני מלא בילדים ובהוריהם, חוגגים יום הולדת. כמה מחמם לב לראות את הפעוטות משתובבים ונהנים בשעת חסד קצרה מהאוויר הצח ומחום השמש. לפתע, עוד אזעקה. הכל רצים למקלט בית הספר הסמוך. אפילו הקטנטנים הסתגלו, דומה, למצב המלחמה. רק מחצלות, עגלות, אופניים ותיקים נותרו על הדשא הנטוש תחת עצי הפיקוס. עוד דקות ארוכות יעברו עד ששוב יישמעו במקום מצהלות ילדים. עד לאזעקה הבאה, ובטרם יחשיך.

אלה הם חיינו ערב פסח תשפ"ו, חג החירות, חודש מאז שהחלה מלחמת "שאגת הארי". המלחמה עודנה נמשכת, וגובה חללים בצידנו. אבות האומה בוודאי היו גאים בבנינו הלוחמים הנועזים, במפקדים, שיוצאים למשימות מסכנות החיים, בידיעה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

זרועו של צה"ל שלוחה למרחקים, לכל מקום שנשקף ממנו איום על קיום המדינה. הטייסים, לוחמי החי"ר, הטנקיסטים, יוצאים למשימות בתחושת שליחות, מתוך אמונה בצדקת הפעולה, בידיעה שהם מבטיחים בגופם את ביטחון המדינה ושלום אזרחיה – גם אלה בתוכנו שמתנגדים לממשלה ולמלחמה באיראן.

ואכן, יש מי שיוצאים נגד מלחמת הקיום שבה פתחנו לצד ארצות הברית, בעלת בריתנו, ובראשם עיתון הארץ. בתחילת השנה קבע מאמר המערכת בנחרצות: "לא להתערב באיראן". במאמר נאמר כי "ראש הממשלה מעוניין להציב סדר יום ביטחוני ומיליטנטי לקראת הבחירות הקרובות. לישראל אסור לנצל את המשבר באיראן כדי לדחוף לתקיפה, אין צורך במערכות הרפתקניות נוספות".

שני המנהיגים, טראמפ ונתניהו, לא שעו לעצות מבית מדרשו של שוקן – ומזה חודש ימים ויותר צבאות ארצות הברית וישראל הולמים באיראן. המשימה: למנוע את הגשמת החלום - השמדת ישראל, חלום שמשטר האייתולות מצהיר עליו בגלוי. אין זה קל לעמוד יום ולילה באזעקות, בפגיעות, בחללים ובפצועים. אבל גם לא קל לעמוד בהאשמות מהבית ברחוב שוקן 21 בתל אביב, על תהליכי מיליטריזציה ופאשיזציה העוברים, כביכול, על החברה בישראל. שני מושגים הכרוכים זה בזה ומרמזים, לבד משנאת הממשלה המכהנת, גם על חיקוי ישראלי עכשווי של משטרים אפלים מהעבר.

עוד ב־1929 כתב זאב ז'בוטינסקי, אבי הצבאיות העברית המתחדשת, כי "אין להיבהל מפני מילים לטיניות, אפילו מפני המילה 'מיליטריזם'. השנאה למלחמות הרי היא ירושתו הרוחנית של עמנו. נביאינו היו ראשונים למחות נגד הנוהג של הרג המוני, וכולנו נאמנים לתורתם. ואיש מאיתנו אין לו כוונה ליצור בקרבנו דור אשר יתאווה למלחמה. אולם לאותה דרך חינוכית, אשר קל לו ליריב עוין להדביק לה, תוך כדי גידוף, את שם התואר ‘מיליטריסטית', צדדים מספר, העשויים להקים לנו דור טוב ובריא יותר".

במאמר אחר הוסיף: "אני מבין כשקוראים מיליטריסטים לאלה שאינם רוצים להסתפק במינימום. אבל לתלות קולר כזה בצווארם של אלה שאין להם כלום והרוצים להשיג לפחות את החלק העשירי מן המינימום, פירושו פליטת מילים סתם. לאדם שבע, שבכל זאת רוצה להוסיף לאכול, קוראים גרגרן, אבל כשדורש אוכל אדם שהוא רעב, איש לא יקרא לו בשם זה".

תרגום לימינו: ישראל היא "האדם הרעב" שרוצה להתקיים. היא רוצה להבטיח את עתידה, בעוד האסלאם – במיוחד בגילומו הקיצוני, איראן השיעית – רוצה בהתשתה עד כדי הכחדתה, וגם בהשלטת "דין מוחמד בסיף" בכל המזרח התיכון ובעולם המערבי. זו גרגרנות, תאוותנות, שנאת ה"כופר", שמונעת מאמונה רדיקלית־פונדמנטליסטית חסרת מעצורים ובעלת תיאבון בלתי מוגבל.

ישראל על כל פלגיה שונאת מלחמות, שואפת לשלום, אבל לא כזה שיסכן את עצם קיומה. על כן אין זה מפליא שיש לה את הצבא אולי הטוב בעולם, והוא מגשים את הגיונם של שני המנהיגים היריבים, ז'בוטינסקי ובן־גוריון, שבלעדי כוח מגן צבאי לא נוכל להתקיים בארץ אבותינו. זה לא מיליטריזם ולא פאשיזם – זהו כורח לאומי קיומי. הרוב המכריע בעם מבין זאת, ולכן מוכן לקבל את מצב המלחמה הזמני. לא כן בקרב "רודפי השלום" בכל מחיר, שמוכנים לוויתורים מפליגים למיליטריסטים והפאשיסטים האמיתיים.

"אפשר לצאת מהמרחבים המוגנים", מודיע פיקוד העורף. שוב נשמעת צהלת ילדים ליד ביתי. טוב שיש לנו צבא מעולה, שמאפשר את צחוקם ואת גידולם לעתיד טוב יותר. חג חירות שמח.