הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהילים קלג). אני כותב את הטור הזה בראשי זה ימים רבים. שנתי לא אחת נודדת ונשמתי כַּאֲרִי בַּסּוּגַר. את אחיי אנוכי מבקש. חג החירות הוא הזדמנות מצוינת להניח בצד את הסוגיות המשפטיות ולעסוק בבעיה הבוערת ביותר - המחלוקת והפירוד הפוצעים בגופו של העם היושב בציון, זה יותר משלוש שנים.
אחרי שהקערות נאספו. אחרי שהיין התייבש בכוסות. אחרי ש"מה נשתנה" כבר נשאל ונענה. נשאר משהו. לא רק ריח של מצות וחרוסת, ריח של מתח באוויר. של מילים שלא נאמרו, של ויכוחים שנדחו לרגע אחר, אך לא נעלמו.
ליל הסדר של השנים האחרונות ובעיקר זה של תשפ"ו לא היה רק ערב חג. הוא היה מראה. מראה לעם אחד, שמתקשה לעיתים להביט בעצמו. נדמה לנו שהקרע שאנו חווים היום הוא חסר תקדים. אך האמת הפוכה לחלוטין. עם ישראל מעולם לא היה עם של אחידות. הוא היה - מאז ומתמיד - עם של מחלוקת. כבר בימי המקרא נאבק העם בין נאמנות לה' לבין עבודה זרה, בין נביאים למלכים, בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה. עם אחד שהתפצל, ולמרות זאת לא נעלם.
בנבואתו לעתיד טוב יותר עת ימי מספד וקינה יהפכו לששון ושמחה, הנביא זכריה כבר תיאר את היעד: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". לא אמת בלבד ולא שלום בלבד. שניהם ביחד. שילוב בין עמידה על עקרונות (אמת) לבין שמירה על יחסי שלום ופשרה.
העימותים ואי-ההסכמות היו מנת חלקו של העם היהודי וליוו אותו מראשית ימיו. בימי בית שני נחלקו הפרושים והצדוקים לא רק על פרשנות, אלא גם על עצם הדרך. הייתה זו מחלוקת קשה, עמוקה ועקרונית, שמתוכה גובשה ונבנתה היהדות שאנו מכירים.
חז"ל בפרקי אבות ניסחו זאת בפשטות נצחית: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים". והדוגמה הבולטת מכולן היא בית הלל ובית שמאי. אלו אוסרים - ואלו מתירים. אלו מחמירים - ואלו מקילים. ובכל זאת התחתנו זה עם זה. הם הבינו מה שאנו שוכחים לעיתים: המחלוקת איננה הסכנה, הניתוק הוא הסכנה.
גם כשהאדמה רעדה
אכן היו גם רגעים שבהם נדמה היה שהעם עומד להישבר. משבר שַבְּתַי צבי. המחלוקת בין החסידים למתנגדים. עולמות שונים. חשד הדדי. קרע אמיתי. ובכל זאת לא קריסה. דווקא מתוך הסערה הגיעה צמיחה. כפי שכתב החכם באדם בספר משלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". היחס הוא אשר קובע אם המחלוקת תהפוך לשבר או לבנייה.
גם המחלוקת סביב הרמב"ם פילגה קהילות, הציתה אש ממש - ספריו נשרפו, תלמידיו הוחרמו, ורבנים יצאו נגדו בחריפות. אך דווקא מתוך אותה סערה, התקבע הרמב"ם כאחד מעמודי התווך של היהדות לדורותיה. שוב ושוב מלמדת ההיסטוריה היהודית את אותו לקח: המחלוקת איננה קצה הדרך - היא לעיתים ראשיתה.
מה באמת השתנה
כאן, לעניות דעתי, טמון שורש עמוק עוד יותר. היסטורית, פסח הוא החג הראשון שעם ישראל נצטווה לחגוג וחגג, מייד עם יציאת מצרים. קודם מתן תורה, טרם קבלת השבת ולפני קבלת מערכת חוקים. עוד לפני שהיינו עם של הלכה - היינו עם. כולם חגגו יחד. ללא מחנות, ללא הגדרות וללא תיוגים. החיבור קדם למחלוקת.
אז אם המחלוקת איננה חדשה - מה כן? נדמה שכיום איננו רק חלוקים, אנחנו מתקשים לשאת את עצם קיומה של מחלוקת. הוויכוח הפך לשלילה. המחלוקת לתיוג. והאחר לא טועה, אלא אויב.
דווקא אחרי ליל הסדר, כשהאב שואל והבן מקשה, מתגלה האמת הפשוטה: היהדות בנויה על שאלות, על קושיות, על ריבוי קולות, על מחלוקת סביב אותו שולחן. לא על אחידות, אלא על קשר.
ולכן, בימים אלו של מחלוקת אדירה וקורעת, אולי כל התורה כולה - ברגע הזה - מתכנסת למשפט אחד של אותו נביא: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק". לא נאמר: יסכימו. לא נאמר: יחשבו אותו דבר. אלא יעזרו.
אחדות איננה אחידות. ריבוי דעות הוא-הוא מקור חיים, אם יש ביניהן כבוד. אנו נמשיך, נשרוד, נתקיים ונשגשג, רק אם נמשיך לפסוע באותה דרך שהורו לנו אבותינו ואבות אבותינו, נכבד ונוקיר איש את עמדתו של רעהו מבלי לחייבו לחשוב כמונו. זהו תנאי להמשך נצחיותו של העם היהודי.
הקרע שאנו חווים כיום איננו הראשון. אך הוא עלול להיות המסוכן מכולם, אם נשכח את היסוד. אותו לילה ראשון במצרים, שבו עם שלם, עוד לפני קבלת תורה וקבלת עול מצוות, ידע, הבין והפנים דבר אחד ויחיד: להיות ביחד. עם ישראל לא שרד משום שלא חלק. הוא שרד משום שגם כשחלק, לא שכח שהוא עם.
ואם יש לקח אחד מליל הסדר שזה עתה הסתיים, הוא זה: לא נדרש מאיתנו להסכים, אלא נדרש לא לשכוח שגם כשאנחנו חלוקים, אנחנו יושבים סביב אותו שולחן. כי אם השולחן יישבר, לא תישאר מחלוקת, אך חלילה וחס גם לא יישאר עם.
התרעות פיקוד העורף