וכך קראתי בפרק הראשון: "אחרי עשרים וחמש שנות־נדודים בין מתולה לרוחמה – גמר השומר־הותיק חרמוני בלבו לעבור לחיי־קבע. מאז ומעולם נמשכה נפשו אל החקלאות ולבו שאף למיזוג השמירה ולעבודת־האדמה. ...יצא רכוב על סוסתו לתור לו מקום להתיישבות... החליט להקים לו משק בודד, במרחק־מה מישוב... בימים האלה גאלה הקרן הקיימת לישראל שטח יער גדול, המשתרע על־פני גבעות יפות בגליל".
"והיער עתיק־ימים... ובמחשופיו כרי־דשא דשנים – יפים למרעה צאן ובקר. והיער עזוב ונטוש, גדל פרע והפקר. בדוים רועי־צאן נוהגים בו את עדריהם ומכלים את פארותיו ונטישותיו. פלחים מקצצים בעצים למלמד ולמחרשה. ופחמים יקימו בו את תנוריהם – ואין מוחה בידם... ויאות חרמוני להתישב ביער ולשמור עליו מפני מחבלים ומהרסים. וכברת־ארץ ניתנה לו מהקרן הקיימת לישראל, לעבדה הוא וביתו, להוציא ממנה לחם וירק".
"ויהי היום, יום קיץ אחד... נכנסה ליער עגלה, רתומה לסוס אחד ועמוסה כלי בית ועבודה. בסוס נהג נער כבן שלוש־עשרה, ועל־יד העגלה צעדו איש ואשה, עמוסים חבילות גדולות. אחריהם התנהלו בעצלתים ילד וילדה... ‘הרי המעיין!’ קרא האיש בשמחה והצביע לצד הבקעה שעל־יד היער".
# # #
מהפכה התיישבותית מתחוללת לעינינו ביהודה ובשומרון. כבר לאחר מלחמת ששת הימים הקימו התנועות הקיבוציות וממשלת השמאל את הקיבוצים והמושבים הראשונים בבקעת הירדן. גוש אמונים הוביל את ההתיישבות בגב ההר. עשרות יישובים הוקמו. אלו הובילו הקמת "מאחזים" סמוכים להם. ממשלות ישראל תמכו, בגלוי או בסתר, והקימו ערים ויישובים עירוניים ביו"ש.
למעלה מחצי מיליון יהודים חיים כיום בשטחי C שהוגדרו בהסכמי אוסלו – בעיקר על פי מפת ההתיישבות. כל היישובים הללו אוחזים בכ־200 אלף דונמים. אך במקביל להתיישבות היהודית הובילה גם הרשות הפלסטינית השתלטות יזומה על אדמות המדינה בשטחי C. לאחר הסכמי אוסלו חיו בשטח זה כ־70 אלף ערבים. הרש"פ, במימון זר, בעיקר אירופי, בנתה רבבות בתים לא חוקיים בשטח, ויישבה בהם כרבע מיליון ערבים.
מדינת ישראל נמנעה מהחלת ריבונות בשטח. המנהל האזרחי הונהג בידי קומץ אנשי צבא ומשפטנים שהאמינו ב"רעיון שתי המדינות", ושתפקידם הוא לסייע לערבים להקים בלב המולדת שלנו מדינה - ולהפריע ליהודים להתיישב בשטח. דומה היה שבמרוץ לתפיסת אדמות המדינה בשטחי C – מנצחים הערבים.
על "חוות הבודדים" הראשונה קראתי בספרו של שמאלי. אלכסנדר זייד הבין כי אין די בגאולת קרקע בידי הקק"ל. אם לא מיישבים את האדמה שנרכשה – או את אדמות המדינה בנגב, בגליל, ביהודה ובשומרון – ערבים ישתלטו עליהן. במחרשה ורובה יצא זייד לשמור וליישב את אדמות העם היהודי בארץ ישראל.
כשקמה מדינת ישראל, היא לא התלהבה מהרעיון האינדיבידואליסטי הזה. היא העדיפה יישובים מתוכננים ומאורגנים ומבוססים משקית. "חוות הבודדים" בנגב נאבקו עשרות שנים מול הממסד ההתיישבותי ומול "הגופים הירוקים" – אלה המתעבים כל יישוב יהודי חדש בשטחים פתוחים, אך מקבלים בשלווה השתלטות סיטונאית של בדואים על אדמות הנגב.
כבש או עז רועים ברדיוס של 3־5 קילומטרים ביום. פרה - קצת יותר. כך מחזיקות החוות הללו בשטח אדמות מדינה הגדול פי חמישה מכל מה שנתפס בעשרות שנים בידי מאות היישובים ביו"ש. טועה או משקר ביודעין מי שאומר ש"כל חווה כזו מרתקת מחלקה של צה"ל לשמור עליה". הייתי בעשרות חוות. הן מייצרות ביטחון, לא צורכות אותו.
# # #
כשחרמוני, בן דמותו של אלכסנדר זייד, מגיע לגבעות שנרכשו בידי קק"ל, הוא מגלה כי בדואים השתלטו עליהן וגם מבין מיד כי יצטרך להתעמת עם הערבים כדי להחזיר את השטח לידי העם היהודי. זייד עצמו נרצח ב־1938 בידי בדואי. ארבע שנים אחר כך חיסל הפלמ"ח את הרוצח.
גם השבת אדמות המדינה ביו"ש לידי המדינה לא תתקיים בלי חיכוך. סכסוכים בין עובדי אדמה לרועים ובין רועים לרועים מוכרים משחר ההיסטוריה. ספר בראשית עמוס בהם.
עד שבאו עומר ונעמה עתידיה והקימו בשטח את חוות עינות קדם, והמטעים והכרמים שוב מוריקים בעמק. הבדואים הלכו משם. היה חיכוך? ודאי. אבל בניגוד למה שכותבים ב"הארץ" ובכל תקשורת השמאל האנטי־ציוני – שום "קהילות פלסטיניות" לא "נושלו מאדמתן". הן ניסו לשדוד את אדמות המדינה. באו יהודים חלוצים - והשיבו אדמה לבעליה. כך היה. כך צריך להיות בכל מקום.
במקצת ה"גבעות" מתלקטים נערים אבודים שנפלטו מכל מסגרת, שאין להם רב ואין להם אלוהים, שאינם מכירים בסמכות המדינה ואינם רוצים לשרת בצה"ל. לעומתן, "החוות" ברובן הן ממש ההפך מזה.
משפחות החוות ורוב הנערים המתנדבים בהן זוכים להגשים את חלומם של אנשי בראשית - להחזיק באדמות העם היהודי בארץ ישראל וליישב אותן. רובם מגיעים לצה"ל. מי שמנסה, מטעמים פוליטיים ואידיאולוגיים, להדביק עלילות דם ל"חוות" בחטאם של "נערי גבעות" – חוטא לאמת וחוטא לאנשי הבראשית, המיישבים את הארץ.
התרעות פיקוד העורף