במשך שנים נתפסתי כ"נביא זעם" בשמי הביטחון הישראלי. המשכתי את דרכי כנציב קבילות החיילים וסיימתי כמתריע בשער, כשאני מציב מראה שבורה אל מול פניה של המערכת הצבאית והמדינית. ביקורתי, שהתבררה במבחן המציאות כחדה ומדויקת להכאיב, אינה עוסקת רק בתקלות נקודתיות, אלא בקריסה מערכתית של תפיסת הביטחון, התרבות הארגונית וכשירותו של צה"ל.
אסטרטגיה בערפל: מדוע אנחנו ללא מצפן?
אני טוען כבר שנים שמדינת ישראל מתנהלת ללא מצפן אסטרטגי. הממשלה והצבא אינם מגבשים תפיסת ביטחון לאומית הנגזרת מאיומי העתיד. במקום לבנות כוח שיוכל להתמודד עם מלחמה רב-זירתית, המערכת שקועה ב"ניהול סכסוך" ובכיבוי שריפות. היעדר דרישות מבצעיות ברורות לפיתוח אמצעי לחימה אל מול איומי המחר, כגון נחילי כטב"מים וטילים מדויקים, מתפצלים ומתמרנים, יצר פער מסוכן בין יכולות האויב למענה הצה"לי.
הניוון של צבא היבשה והעורף
אחד המוטיבים המרכזיים בביקורתי הוא הפיכתו של צה"ל ל"צבא של רגל אחת":
הפרטה תחת אש: מחדל הלוגיסטיקה
ביקרתי בחריפות את ההחלטה הדרמטית להפריט את המערך הלוגיסטי והאחזקה לחברות אזרחיות. ביום פקודה, נהגים ומכונאים אזרחיים לא ייכנסו תחת אש לשטחי אויב. התוצאה ברורה לי: הכוח הלוחם עלול למצוא את עצמו ללא אספקה, דלק , מים , מזון , תחמושת , חלקי חילוף או יכולת לתקן כלים פגומים בשדה הקרב, מה שישתק את התמרון היבשתי.
משבר כוח האדם והתרבות הארגונית
החלק החריף ביותר בביקורתי נוגע ל"רוח המפקד" ולתרבות הארגונית:
המודל האופרטיבי שלי: שינוי פרדיגמה
כדי להבין את מודל "צבא היבשה" הרצוי בעיניי, צריך להבין שאני לא מציע רק "עוד טנקים", אלא מעבר מצבא קטן, טכנולוגי ויהיר, לצבא גדול, קטלני, ממושמע ושריד.
איום הכטב"מים והלייזר: המקרה הבוחן שלי
איום הכטב"מים והחימוש המשוטט הוא ההוכחה המובהקת ביותר לצדקת אזהרותיי.
שעון החול אוזל
המשנה שלי אינה רק רשימה של ליקויים, אלא קריאת השכמה. אני דורש חזרה ליסודות: משמעת ברזל, השקעה במסה של צבא היבשה, לוגיסטיקה עצמאית ויושרה פיקודית, דרישה מבצעית הרואה פני עתיד , גיבוש תפיסת ביטחון לאומית ואסטרטגית , ניהול דיונים בדרג המדיני והצבאי הצופים פני עתיד . ללא שידוד מערכות עמוק בתרבות הצבאית ובסדרי העדיפויות הלאומיים, מדינת ישראל ניצבת בפני סכנה קיומית במלחמה הבאה. היא
התרעות פיקוד העורף