בעיצומה של המלחמה הנוכחית עם איראן צילמתי סרט תיעודי שישודר בקרוב. תיאמנו את הצילומים בשבוע הראשון של המערכה, כמעט חודש קודם לכן, מתוך הנחה שמדובר באירוע קצר שיסתיים מהר. או לכל הפחות, שמינון השיגורים והאזעקות יירד באופן דרמטי עד שנצלם. זו לא הייתה משאלת לב, אלא ההערכה הנחרצת של “גורמי ביטחון" שצוטטה בכל כלי התקשורת.
בפועל, לא רק שהמינון לא פחת, אלא שבתחילת השבוע שבו התקיימו הצילומים כמות השיגורים רק גדלה, וגם גרמה להרבה מאוד נזקים - בנפש וברכוש - בת"א, שבה צילמנו. לקינוח הדבש, החזאים גם הכריזו על סערה חורפית חריגה בדיוק ביומיים שבהם התעתדנו לצלם.
הייתי משוכנע שלפחות חלק מהמרואיינים הרבים - כולם מעולמות הבידור והאקדמיה, לא בדיוק בוגרי סיירות מחוספסים - ישלחו הודעה בנוסח “תעזבו אותי באמש'כם". להפתעתי, זה לא קרה. כולם התייצבו כמו גדולים ליומיים מרוכזים של צילום, מהבוקר עד הלילה. אבל זה ממש לא נגמר כאן. במהלך אותם יומיים רשמנו שמונה התרעות ושש אזעקות, שבכולן ירדנו למרחב מוגן יחד עם המצולמים ועם כל צוות הצילום.
אחת המרואיינות, דמות ידועה מעולם הבידור הישראלי, הלכה איתנו למקלט שלוש פעמים ברצף, בעיצומה של העבודה על האיפור־שיער־ביגוד שלה. כך שכל דרי המקלט יכלו לצפות מקרוב (מדי) באבולוציה הוויזואלית שעברה עליה. ועדיין, היא קיבלה את הדין בספורטיביות מעוררת הערכה. מה שהיה נכון לכל 11 המרואיינים האחרים בצילומים, שבסופו של דבר הסתיימו בהצלחה וללא פגע.
רגע אחרי, הייתי באופוריה. ודמיינתי יחד עם הקולגות שלי מה היה קורה לו אנשי טלוויזיה מאירופה הקלאסית היו נדרשים לצלם תחת טילים. ואגב, זה לא שמגיע לי צל"ש. הרבה מאוד הפקות אחרות הוסיפו להצטלם בזמן המלחמה. מה שנכון למגוון תחומים אחרים, שמסרבים להיעצר פה גם תחת הפגזות. אין ספק שהסתגלנות שלנו כישראלים היא עניין חריג וראוי להערכה.
אבל האם אותה סתגלנות ואותו חוסן לאומי מפורסם הם רק חיוביים? לגמרי לא בטוח, משתי סיבות מרכזיות. קודם כל, הם עלולים לאפשר למקבלי ההחלטות להמשיך להילחם ולצאת להרפתקאות מסוכנות וארוכות מועד, גם אם אין בכך צורך הכרחי, מתוך תפיסה שהציבור הישראלי “יהיה בסדר". הם יתרגלו לכל. אם לחזור לדוגמאות מעולם היצירה, הרי שבשנים האחרונות מצפים מיוצרים לעבוד בפחות ופחות אמצעים, ועדיין להביא תוצאות באותם סטנדרטים. וזה עובד - אנשים יוצאים מגדרם, ומצליחים במשימה. מה שגורם למעסיקים להפוך את זה לסטנדרט. הנה, עובדה שהצלחתם. אלא שבדרך, היוצרים עובדים כמעט בהפסד, נשחקים במהירות ומשלמים מחירים אישיים לא פשוטים.
מה שנכון לכל אזרחי ישראל בזמן המלחמה. העובדה שהם צייתנים, ויורדים למרחב המוגן בחיוך למול מצלמות הטלוויזיה, ואפילו מצליחים ליהנות קצת בין האזעקות, לא אומרת שהם לא משלמים מחירים כבדים שאת רובם נרגיש רק ביום שאחרי. במילים אחרות, צריך לנצל את הסתגלנות הזו שלנו רק כמוצא אחרון. במצב של חוסר ברירה. ולא לקחת אותה כדבר מובן מאליו.
מה שמוביל אותי לבעיה השנייה. המנהיגים שלנו נוהגים לשבח בכל נאום את גבורתם של האזרחים, כאילו שיש להם ברירה. והאווירה הציבורית הכללית מעלה על נס את החוסן ואת האומץ. בעוד ביטויים של פחד, תשישות, ביקורת, ובאופן כללי - קושי לנוכח הסיטואציה המלחמתית, נתפסים כסוג של חולשה. כזו שבקרב לא מעט מובילי דעת קהל מוגדרת כפינוק, כבכיינות, כפגיעה במורל הלאומי וגו'.
ואני לא יכול שלא לחשוב על המוני הישראלים השקופים שלא מצליחים לתפקד כרגיל. כי יורים להם טילים על הבית. כי כשהם נוהגים בכביש בין־עירוני, הם נדרשים לצאת מהרכב, להשתטח על הקרקע ולהתפלל שלא ייפול עליהם רסיס. כי הם חיים במציאות לא נורמלית, לעזאזל. האנשים שמפחדים, שמותשים, שנתקפים ייאוש, שמתקשים לתפקד - הרגשות הכי טבעיים ולכן הכי לגיטימיים לנוכח הסיטואציה. ובזמן שהם סובלים, עוד נוזפים בהם על כך. זאת הדרך הישירה לחברה שבה רק החזק שורד. לסופר־ספרטה.
התרעות פיקוד העורף