במערכות מורכבות יש סימנים לכך. הראשון הוא אמון. מערכת מתפקדת מייצרת תחושת ביטחון: הורים שולחים ילדים לבית הספר ומאמינים שיש בזה ערך. תלמידים חשים שהם מתקדמים, מורים חשים שהם חלק מדבר משמעותי. כשהאמון נסדק, זו נורת אזהרה. הסימן השני הוא נוכחות. מערכת חינוך צריכה להיות יציבה ועקבית. בשנים האחרונות הילדים שלנו חוו הפסקות חוזרות ונשנות: קורונה, שביתות, מלחמה. חשוב לומר ביושר, מערכת החינוך לא בחרה בכך. היא נקלעה למציאות של משברים שנכפו עליה. המורות והמורים נדרשו ללמד בתנאים בלתי אפשריים, ומשרד החינוך פועל לעשייה ולתמיכה ככל הניתן.
הסימן השלישי הוא איכות הליבה. בעשור הקודם הוכחנו שאפשר אחרת. הכפלת מספרם של בוגרי חמש יחידות במתמטיקה הייתה תוצאה של יעד ברור, שותפות רחבה ואמון במורים. זה היה רגע שבו מערכת שלמה התכנסה למאמץ משותף, והצליחה. ואז הגיעו המשברים. בקורונה סגרנו בתי ספר לאורך זמן, והמעבר ללמידה מרחוק היה חלקי ולא אפקטיבי. הלקח העמוק מכך הוא שלא למדנו איך לספק חינוך בתנאי חירום מתמשכים. שוב ושוב התייחסנו למשבר כאל הפסקה זמנית, במקום כאל מציאות שיש להתנהל בתוכה.
וגם עכשיו, כששואלים תלמידים, לפי סקר שערכנו בימים האחרונים, מי עוזר להם בלימודים, הם מצביעים על החברים (28%) ועל הבינה המלאכותית (26%) – לא על המערכת (8%). זה כבר סימן רביעי: הסטת מרכז הכובד. כשהלמידה מתרחשת מחוץ לבית הספר, משהו בסיסי נשבר.
הסימן החמישי הוא הורדת סטנדרטים: צמצום חומר, הקלות בבגרויות, ויתור על דרישות. לאורך זמן זו שחיקה של היכולת. כבר היום רואים את ההשלכות בצבא ובשוק העבודה: פחות מוכנות, פחות התמדה, פחות יכולת להתמודד עם מורכבות. והסימן השישי, העמוק מכולם, הוא פגיעה בחוסן. לא רק פערים לימודיים, אלא פערים מנטליים. קושי בריכוז, במאמץ, בהתמדה.
דגל אדום אינו הודעת כניעה. הוא מנגנון התרעה. מערכות אינן קורסות כי קשה להן, הן קורסות כשמפסיקים להילחם עליהן. לפני עשור הוכח שכשיש יעד ברור בחינוך, פעולה מתואמת והתגייסות רחבה, אפשר לשנות כיוון. לכן השאלה אינה אם מערכת החינוך קורסת לתוך עצמה. השאלה היא אם אנחנו מזהים את הסימנים בזמן, ואם אנחנו בוחרים להגיב.
התרעות פיקוד העורף