חשבון מלא יצטרך להמתין לתוצאות השיחות שאמורות להתחיל ביום שישי בפקיסטן. אך לפי הצהרות של טראמפ ובכירים אמריקאים אחרים, מדובר במעין פורמליות, והמלחמה מסתיימת בתמורה לפתיחה מחדש של מצר הורמוז על ידי איראן ואולי גם מסירת האורניום המועשר שלה – דברים שניתן היה להשיג למעשה גם לפני המלחמה.
המטרה המרכזית שטראמפ הציג בתחילת הדרך הייתה עצירת תוכנית הגרעין האיראנית והחזרתה לאחור. לעת עתה, איראן שומרת על מלאי האורניום המועשר שלה, גם אם הוא ככל הנראה קבור עמוק תחת הריסות מתקניה ההרוסים. גם אם תסייע באיתורו ותמסור אותו, היא לא התחייבה להפסיק את המאמץ או לאפשר פיקוח פולשני. כך שבשאלה המרכזית שהציתה כביכול את המלחמה, טרם הושג שינוי.
משטר רגיל עשוי היה להירתע לאחר מכה כזו, אך מדובר בג’יהאדיסטים קנאים, וכל זה ניתן לבנייה מחדש. יתרה מכך, איראן המשיכה לשגר טילים לעבר ישראל במשך כמה שעות גם לאחר שהוכרזה הפסקת האש. כך שמדובר לכל היותר במה שגורמים ישראלים מכנים "כיסוח הדשא". להציג זאת כניצחון אדיר הוא למעשה ספין.
לאחר המלחמה הדומה אך המצומצמת יותר ביוני אשתקד, ההשפעה על "הדשא" האיראני הוגזמה מאוד. טראמפ התעקש שתוכנית הגרעין "הושמדה לחלוטין" ושכל עיתונאי שהטיל בכך ספק "עושה עבודה גרועה מאוד", ונתניהו סיפק שטויות רהוטות אופייניות כשהצהיר שישראל "הדפה לדורות" לא רק את האיום הגרעיני אלא גם את איום הטילים הבליסטיים. אף אחד מהם לא ניסה להסביר באופן משכנע את הסתירה הטוטאלית בין הטענות הללו לבין העילה למלחמה המחודשת.
ברקע, כמובן, תמיד ריחפה התקווה שהמשטר פשוט יקרוס. טראמפ אף אמר ביום הראשון שהעם האיראני יוכל לקחת בחזרה את מדינתו, ונתניהו אמר דברים דומים.
בדרך כלל, ניסיונות חיצוניים להפלת משטר הם רעיון גרוע – קשה להצדיק התערבות כזו משפטית וסיכויי ההצלחה נמוכים. אך במקרה הזה, כאשר המשטר פוגע באזור במשך עשרות שנים ורק לאחרונה הרג עשרות אלפים מאזרחיו כדי לדכא את מחאת ינואר, השאיפה נראתה מוצדקת – כל עוד יש תוכנית ריאלית להצלחתה.
הייתה תקווה מסוימת, לנוכח היקף "עריפת הראש" של המשטר בימים הראשונים, שזה אכן יקרה. הדבר היה מחייב כוחות קרקעיים, ומאחר שארצות הברית לא התכוונה לכבוש את איראן, היה צורך בתיאום עם גורמים במערכת הביטחון האיראנית שיתפסו את השלטון לאחר חיסול הנהגת התיאוקרטיה. בפועל, ברור שזה או שלא תוכנן מראש או שלא עבד. והחלון שנפתח בימים הראשונים החל להיסגר כשהמשטר הסתגל והקרין המשכיות.
בינתיים, עלויות המלחמה אינן זניחות. יש אובדן משמעותי של חיי אזרחים (באיראן ובלבנון) – באופן המזעזע ביותר בתקיפה אמריקאית שגויה על בית ספר איראני שהרגה למעלה מ-100 ילדים ביום הראשון – וכן עשרות אזרחים (בעיקר בישראל) וחיילים (בעיקר אמריקאים) שנהרגו בצד התוקף. בנוסף, עלויות חומריות עצומות.
באופן הרסני, איראן הוכיחה שהיא יכולה להחזיק את העולם כבני ערובה באמצעות חסימת מצר הורמוז, דרכו עובר כחמישית מאספקת הנפט העולמית. לא רק שמחירי הנפט זינקו, אלא שגם ההשפעות האינפלציוניות דרך מוצרי נפט ומוצרים אחרים, השיבושים בשרשראות האספקה והפגיעה באמון המערכתי הם חמורים ועלולים להיות להם השלכות ארוכות טווח גם לאחר פתיחת המצר מחדש, כפי שככל הנראה יקרה.
יתר על כן, נראה שאיראן עדיין מקווה איכשהו לגבות "כופר" לכל ספינה בצורה שתזכה להכרה בינלאומית – דבר שכמובן אסור לאפשר בשום אופן: המצר אינו עובר בשטח איראני, אלא איראן רק מחזיקה במים טריטוריאליים בצדו הצפוני. עצם העובדה שאיראן משתעשעת ברעיון הזה משקפת את אמונת המשטר כי יצא מהמלחמה עם יותר מנוף השפעה, לא פחות.
כל זה מותיר את מבקרי המשטר מקווים להתחדשות המחאות בשבועות ובחודשים שלאחר המלחמה, הפעם עם תוצאה שונה. ייתכן שהפגיעה ביכולותיו הצבאיות, ובמיוחד במשמרות המהפכה, במערך המודיעין ובבסיג’, משטרת הדיכוי, תטה את הכף לטובת האופוזיציה.
עבור ארצות הברית וישראל, כלל לא ברור אם מדובר ברווח אסטרטגי נטו – או בהפסד, שכן המשטר סגג את כמעט כל מה שאפשר לשלח נגדו בלי לחולל שואה אזרחית, ואיכשהו שרד.
אמריקאים עשויים להיות מוטרדים ממה שהמלחמה חשפה שוב על הנהגתם הפוליטית הפזיזה ועל מעמדה בעולם. מדינות נאט"ו סירבו להצטרף למלחמה, מה שהוביל את טראמפ לאיים בפרישת ארצות הברית מהברית שסייעה לשמור על שלום עולמי כמעט 80 שנה; הדבר יצר מספיק חרדה כדי לשלוח את המזכ"ל מארק רוטה למשימת חירום בוושינגטון השבוע.
התרעות פיקוד העורף