1. סבר פנים
אילו רק השכלנו להסביר את עצמנו כמו שצריך, להנגיש את כל הניסים והנפלאות שחוללנו באיראן, בלבנון ואיפה לא, לייצא את צדקת הדרך בדרך מקורית ויעילה, השמיים היו הגבול. זו הבעיה שלנו, פשוט לא מבינים אותנו. מדובר באי־הבנה.
"עשינו היסטוריה", אמרו כמה מהם, הצביעו על שיתוף הפעולה חסר התקדים עם ארה"ב (זה נכון), על הניצחונות האלוהיים, על ההישגים הצבאיים (מדהימים בכל קנה מידה), על זה שאף אחד לא יכול עלינו, ושעמדנו בכל המשימות ופגענו בכל המטרות.
לא הייתי מתעקש אלמלא היו אלה מטרות המלחמה שהממשלה הזו התוותה: חיסול הגרעין, חיסול הפרויקט הבליסטי, הפלת המשטר, הפסקת מימון הפרוקסיז. הרברבת והפטפטת והאופוריה והזחיחות של השבוע הראשון במלחמה התירו את חרצובות לשונם של שוכני הקבינט, רובם לא שירת כלל או שירת שירות סמלי.
מי שהתווה את הקצב והרים את הרף היה, כמובן, נתניהו עצמו. בהתעלם מהעובדה שהוא כבר בישר על אותו ניצחון אלוהי בסבב הקודם, ביוני בשנה שעברה. גם שם הסרנו את האיום "לדורי דורות" והסגנו את חיזבאללה לתקופת האבן, עד שזו חזרה ונפלה לנו על הראש, ועוד רבות יסופר וידובר וימוגר וכל השאר – אלא שאז חלפו להם כמה חודשים והכל התחיל מההתחלה.
2. נשורת רדיואקטיבית
אז מה עושים מול השממה הזו, מול האפסות, החידלון, החובבנות והרשלנות? מחפשים אשם. מביטים אנה ואנה סביב שולחן הקבינט, ומגלים. זוכרים את ארכימדס? המדען שנכנס לאמבט מלא, המים שנשפכו החוצה בכניסתו גרמו לו להבין לפתע את עקרון הציפה ואת הנוסחה ש"על גוף השקוע בנוזל פועל כוח עילוי ששווה למשקלו של הנוזל שאותו גוף דחה".
באותו רגע הוא הכריז "אאוריקה, אאוריקה!", כלומר מצאתי, מצאתי. זה עזר לו לפתור את תעלומת כתרו של המלך, האם אכן זויף והוכנס בו גם כסף, או שמדובר באמת בזהב טהור.
ובכן, גם אצלנו יש מחלוקת על המלך וכתרו. ובקבינט, מה שהמלך, כלומר נתניהו ראה פתאום מולו, זה רמטכ"ל בשם אייל זמיר וראש אמ"ן בשם שלומי בינדר. צה"ל, צה"ל שלנו. ובכן, צה"ל הואשם במחדל ההסברה. בשביל זה יש לנו את צה"ל.
"אני לא מבין את זה", רעם נתניהו, וקולו הלך והתחזק, "למה הצבא לא מסוגל להסביר את זה, למה לא יודעים להציג שקפים פשוטים? יש הישגים פנטסטיים, למה אי אפשר להנגיש אותם לציבור, מה זה צריך להיות? למה אתם לא מראים שקפים שהציבור יכול להבין, איזה מין התנהלות זאת?".
כן כן, כהן רוצה שגם אצלנו תהיה אחת כזו ואז הכל ייפתר, ואחד השרים מזכיר שוב ש"אין משרד הסברה", ונתניהו ממשיך ומסביר לצבא איך צריך לעשות את זה נכון, וההתלהמות בחדר הולכת וגואה על הראש של הקצינים האומללים, שלא עונים.
הצבא צריך לבצע את פקודות הממשלה ולהרוג את אויבי ישראל. נדמה לי שבזה צה"ל די מצטיין לאחרונה. מי שצריך לתכנן את כל זה ברמה המדינית ולהסביר את זה לציבור בארץ ובעולם, זו הממשלה.
אבל כמו בכל הדברים האחרים שדורשים חשיבה, תכנון, אסטרטגיה או תבונה, הממשלה לא מסוגלת ללכת וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת, אבל כן מסוגלת בעיצומה של מלחמה קשה כל כך להעביר לעצמה עוד 7 מיליארד שקל, שחסרים עכשיו למילואימניקים, לתושבי הצפון, למיגון, לבתי החולים, לשיקום, לחינוך ולהצלת העסקים הקורסים.
3. צודק או חכם
אז אווירת הניצחון ההיסטורי בקבינט לא הייתה שלמה. כמה מהנוכחים דיווחו אחר כך על תחושת חמיצות, שלא לומר דכדוך קל וטורדני, כי אף אחד לא מבין את גודל הניצחון והכל בגלל ההסברה הארורה הזו, והתחושה הכללית הייתה שהדרך שבה הסתיימה המלחמה, ללא השגת אף אחת ממטרותיה, כשגם חיזבאללה עוד חי ויורה ושלא נדבר על חמאס בעזה, ירחיקו את הימין מהשלטון בבחירות הקרובות.
ועכשיו, אם הם כן היו מביאים את הסחורה ומפילים את המשטר באיראן, מי היה לוקח על זה קרדיט? ניחשתם נכון: דרעי עצמו, ובראש ובראשונה זה שהוא מקנן בפרוותו: נתניהו. ראשונים לכל קופון, נמלטים בזמן אסון.
ובתוך כל אווירת הנכאים הזו, שממנה משתקף אסון פוטנציאלי בבחירות הקרובות, נבקע האור: בשיחת מסדרון אגבית בשולי ישיבת הקבינט, שבה השתתפו כמה שרים וכמה מקורבים, השתנה מצב הרוח.
באותה שיחה העלו הנוכחים תקווה שהדיון הזה, ואולי גם פסילת בן גביר בעקבותיו (אם אכן ייפסל), יסייעו לקואליציה להפוך את סדר היום הציבורי מחמיצות סיום המלחמה וחוק ההשתמטות, לקמפיין החביב על מכונת הרעל וסייעניה בממשלה: קמפיין המשילות, הדיפ סטייט, הפקידים שהשתלטו על העניינים והיועמ"שית שמנהלת את העניינים. לבן גביר, אמר לי אחר כך אחד הנוכחים, פסילה שווה בין 2 ל־4 מנדטים. אבל הוא לוקח את המנדטים מהליכוד.
העניין הוא שהאירוע הזה, חסר התקדים, יכול לעזור לנתניהו לקחת כמה ממאוכזביו בחזרה הביתה. זה לדרבן את מצביעי הימין המאוכזבים לחזור. מתנת חינם של היועמ"שית. ומישהו מהחבורה הזו סיפר לי שיום אחד, במהלך המלחמה, כשירדו יחד במעלית, שאל אחד השרים את היועמ"שית גלי בהרב מיארה אם היא כבר שלחה לבן גביר חשבונית. השאלה נשאלה בהלצה, כמובן, אבל לא באמת הצחיקה.
מצד שני, הדחת שר מכהן שאין נגדו כתב אישום על ידי בג"ץ, עלולה להחזיר את הצבע ללחיי הקואליציה ולהוות תמריץ הצבעה לחלקים בימין שמעשיות הפייק על ה"דיפ סטייט" שטפו את מוחם בהצלחה.
"זה יכול להיות אירוע שיעלה את אחוז ההצבעה בימין", אמר לי אחד מחתני השמחה הזו. ולכן השאלה הנשאלת היא אם הדחת בן גביר היא לא רק צודקת, אלא גם חכמה בעיתוי הנוכחי. לא אענה עליה כאן, מסיבה פשוטה: אין לי תשובה ברורה.
4. הכל מתחיל באסטרטגיה
מלחמה שנראתה רע מאוד, אבל בדיעבד, בניתוח לאחור, היא הייתה אחת המוצלחות בתולדותינו. היא העניקה הרתעה ישראלית משמעותית ולא מעט שקט לצפון, הרתעה שנשחקה בתקופת נתניהו עד דק עד שהתפוגגה לחלוטין.
המלחמה מול איראן (וחיזבאללה), בדיוק הפוך. היא פוטוגנית, היא עמוסת הישגים צבאיים מסמרי שיער, היא נראית מצוין. מבחינה צבאית, זה ניצחון סוחף, מהדהד, לא פחות מהניצחון בששת הימים.
במשך עשורים בנינו את המיתוס על המפלצת האיראנית הבלתי מנוצחת, התמנון רב־הזרועות, המעצמה השיעית שאסור להיקלע איתה לסמטה חשוכה. ובכן, נקלענו. ביציאה מהסמטה הזו, איראן הוכתה מכות רצח מהסוג שלא הוכתה מעולם. הפגיעות שספגה איראן חסרות תקדים. צבאית, זה פשוט לא היה כוחות. מה גם שבסבב השני הבאנו את אחינו הגדול, הבריון השכונתי, כדי לפרק את היריבה לגורמים.
בנקודות הזכות אפשר לציין את העליונות המוחלטת שישראל הפגינה, בכל התחומים, על איראן ושלוחותיה. היכולת הבלתי נתפסת ושומטת הלסתות של חיל האוויר, המודיעין המדויק והבלתי נתפס, הדיוק, העוצמה, היכולות לתזמר את כל זה למכונה צבאית משומנת ומתוקתקת כמותה לא נראתה כאן מזמן, או אפילו אף פעם.
אלא שבסוף כל זה ייגמר. אולי זה כבר נגמר ואם לא, זה ייגמר בסבב הפסקת האש הבא. השאלה היא איזו איראן תצא מהאירוע ואיזו ישראל תצא ממנו. התשובה לא ברורה. כי אם אכן האיראנים הולכים לקבל רישיון לגבות מס מכל אונייה שעוברת בהורמוז, אנחנו בצרות.
נכון, סכנה הגרעין נדחתה, אבל לא חלפה. אם אני אייתוללה, או איש משמרות המהפכה, אני יודע שרק פצצת גרעין תאפשר למשטר לשרוד ואני שוכח את כל הקווים האדומים והמגבלות והפתוות שמנעו ממני עד עכשיו לחתור לגרעין בכל הכוח, כולל רכישת פצצה או שתיים מקוריאה הצפונית (או פקיסטן). אם זה קורה, הסיפור נגמר.
ממשלה שלא מסוגלת לתכנן לימודים או תחבורה או תעופה כשהיא יודעת שהולכת לפרוץ מלחמה מהסוג הזה, ממשלה שלא מסוגלת לנהל שום דבר חוץ מאשר את הביזה של עצמה, בטח לא תתכנן מראש מטרות הגיוניות למלחמה ודרך מתוחכמת ויצירתית להשגתן. ולכן זה נגמר, כמעט תמיד, איך שזה נגמר בעזה.
האם אפשר היה לתכנן את זה אחרת? כן, כמובן. בלי למכור לטראמפ את האגדות על הפלת המשטר ודיכוי השיגורים, בלי לסמן הישגים בלתי אפשריים, בצניעות, תוך סיכום שפועלים בכל הכוח ביחד, מפסיקים ביחד וממשיכים את המצור, הסנקציות והקזת הדם האיטית עד נפילת המשטר.
הסכנה במצב הנוכחי היא שאיראן תצא ממנו בלי סנקציות, עם הרבה מאוד כסף ורישיון להרוג. ע"ע רצועת עזה. הכל מתחיל ונגמר באסטרטגיה, במנהיגות שחושבת על המדינה ולא על עצמה.
5. עיי חורבות
ויש עוד משהו, והוא גדול אפילו יותר מהסיפור האיראני. אני מדבר על הסיפור האמריקאי. על הברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב, שהיא הנכס הביטחוני, המדיני והכלכלי הכי גדול של מדינת היהודים, בסדר גודל מכל שאר הנכסים.
בסקר PEW טרי בארה"ב מתפרסמים נתונים מטלטלים, מדירי שינה, על מצבנו בקרב האלקטורט האמריקאי: לראשונה אי פעם, 60% מהאמריקאים מחזיקים בדעה שלילית על ישראל, רק 37% מהם מחזיקים בדעה חיובית. בתקופת ממשלת בנט־לפיד המצב היה 55% דעה חיובית ו־41% שלילית.
הסלידה מישראל בולטת בקרב הדמוקרטים, אבל קיימת וצומחת גם בקרב הרפובליקנים. בשתי המפלגות, רוב המצביעים מתחת לגיל 50 נגדנו. המספרים האלה קשים לעיכול. אנחנו בעצם מתחלפים עם הפלסטינים. בקצב הזה נהפוך למוקצים מחמת מיאוס.
אי אפשר לפטור את נתניהו וממשלתו מהאחריות הישירה. זה החל בבוטות שבה בעט נתניהו בעיקרון המקודש של אי־התערבות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית ושמירה בכל מחיר על התמיכה הדו־מפלגתית בישראל.
ובכן, עכשיו הסופה שזרע מתרגשת על ראשנו. יותר ויותר כלי תקשורת ומובילי דעת קהל אמריקאים תולים בנתניהו את האשמה בגרירתו של טראמפ למלחמה, שנתפסת בעיני רוב הציבור האמריקאי כמלחמת שולל מיותרת. אם זה אכן ייגמר בפיאסקו (צריך להתפלל שלא), לא ייקח הרבה זמן עד שישראל תהפוך לשעיר לעזאזל של ציבורים נרחבים בארה"ב, וחלק ניכר מהמפה הפוליטית.
אבל דור השואה כבר לא כאן, גם דור הביניים בדרך החוצה, הדור הצעיר מביט בנו ומקבל בחילה. בצדק או שלא בצדק. המשענת הגדולה והחשובה ביותר שלנו בדרך להישבר. תודה, ביבי.
נתניהו בא להם טוב. הוא הסביר, בבריטון סמכותי ומשכנע, שאם המשטר הסוני של סדאם ייפול, זה יקרין עוצמה אמריקאית לכל עבר ויביא לריסונו או נפילתו גם של המשטר השיעי באיראן.
האמריקאים קנו את זה, פלשו לעיראק ונקברו בתוך ביצה טובענית שעלתה טריליונים, קברה אלפי לוחמים והניבה אפס תוצאות. כולם מתגעגעים היום לסדאם חוסיין. הם לא שכחו לו את זה. הפלישה לעיראק הייתה אסונית גם בראייתנו. זו הייתה הסיבה שאף נשיא אמריקאי אחריה לא הסכים לשמוע על פעולה באיראן.
כי לשם שינוי, פעולה באיראן הייתה אכן נחוצה, אכן חיונית, אכן קיומית, אבל האנרגיה האמריקאית הוקזה כבר בעיראק. ולכן אחרי ג'ורג' בוש הגיע אובמה, ואחרי אובמה טראמפ לקדנציה אחת, ואחריו ביידן לקדנציה אחת, ואף אחד מהם לא הסכים לצאת להרפתקה נוספת.
נתניהו, ועל זה מגיע לו קרדיט, הצליח לגייס את טראמפ בכהונתו השנייה. אלא שבמקום לעשות את זה בזהירות, בשקיפות, בצניעות ובלי יוהרה ויומרות, הוא עשה את זה בדרכו הרגילה. עכשיו זה מתחיל לחמוק מאיתנו, וצריך לעשות הכל ולהתפלל שזה ייבלם. כי יש דברים שחשובים אפילו יותר מהידיעה שיש לנו ראש ממשלה לא אחראי, לא כשיר ובניגוד עניינים.
6. לא לוותר על הפלא
התפתחו שיחות מעניינות. חבר'ה צעירים, מלח הארץ, רובם שירתו בתפקידים קרביים, צעירים שאמורים לתכנן עכשיו את חייהם במדינת ישראל, לתרום לכלכלתה, להקים בה את משפחתם, מוצאים את עצמם באיי תאילנד. כלומר מחפשים את עצמם.
וכל זה מספיק לכם כדי לגדל את הילדים שלכם כנתיניו של מלך תאילנד? אתם באמת רוצים שהנכדים שלכם ידברו תאילנדית? אתם באמת חושבים שהעובדה שישראל נשלטת כרגע בידי קואליציה של מיעוטים קיצוניים, חלקם פוסט־ציוניים, מספיקה כדי שהדור השלישי להקמת המדינה פשוט יקום ויוותר עליה? על הנס האנושי הגדול ביותר אי פעם? על המדינה היחידה שבה היהודים יכולים להגן על עצמם, בכוחות עצמם?
ההבדל ביני לביניכם, אמרתי להם, זה שאני שייך לדור שלא רואה במדינת ישראל עובדה מוגמרת. קיומה, בעינינו, אינו מובן מאליו. והוא באמת לא מובן מאליו. אם כל אחד שמרגיש קצת לא נוכח יקום ויעזוב, המדינה הזו תיכחד, או לפחות תהפוך להיות משהו אחר לגמרי ממה שהייתה, ממה שהתכוונו מקימיה, חולמיה, אבותיה המייסדים.
איזה אופק יש לכם כאן, בתאילנד, או ביוון, או בפורטוגל, שאלתי אותם. מה עם קצת כבוד עצמי? מה עם הדאגה המקננת תמיד בליבו של כל יהודי, מתי הפריץ יתחלף, מתי יגיע איזה אנטישמי, או אסלאמיסט, או סתם דיקטטור, שיחליט שהיהודים לא מתאימים לו עכשיו?
תסתכלו סביב, אמרתי להם, יש כאן גם לא מעט מסגדים, ויש כאן לא מעט אינטרסים ותככים, כמו בכל מקום, אבל ההבדל אחד: כאן זה לא שלנו. כאן אנחנו אורחים. היינו אורחים 2,000 שנה. זה עלה לנו בחיים רבים, זה כמעט הביא להכחדתנו.
יש עכשיו הזדמנות שלישית ואחרונה. בנינו מפעל מפואר, חסר תקדים, עשיר ומעשיר וכביר ורב־הישגים. עכשיו הוא נקלע לקשיים. צריך להתגבר עליהם. אסור לוותר עליו. צריך להישיר מבט למציאות ולהגיד דבר פשוט: אנחנו נלחמים על המדינה הזו.
לא נוותר עליה. היא עדיין המקום הנפלא בעולם והמקום הטוב ביותר להיות בו יהודי. בגלוי, בראש מורם, בגאווה. ההורים שלנו שייכים לדור שהקים את הפלא הזה. אתם רוצים להיות הדור שהפסיד אותו?
7. תרגיל מחשבתי
ברשימת הסיבות שכל ביביסט יודע לדקלם בעל פה גם אם מעירים אותו באמצע הלילה, מככב משפט: טוב, אולי ביבי פישל קצת, אבל מי יבוא במקומו? מי יכול להחליף אותו?
אם נעבור למנהיגים אחרים, אז יצחק רבין, וכאן אני אומר משהו מרחיק לכת, היה מעדיף אפילו את שמעון פרס על נתניהו, ולהפך. שלא לדבר על דוד בן־גוריון. הוא היה מעדיף עליו אפילו את פנחס לבון.
התרעות פיקוד העורף