כי אין הצדקה, ולו המינימלית ביותר ללכת להפסקת אש חסרת סיכוי שלא יכולה להניב שום תוצאה פרט לחידוש המלחמה בעתיד הנראה לעין. זה לא מה שתושבי הצפון, שסופגים כבר שלוש שנים, וזה לא מה שייתר תושבי ישראל, בכל מקום שהם, ציפו לו.
המו"מ עם ממשלת לבנון הוא בלוף. הם לא רוצים. ולא יכולים. בשנה שעברה מאז הפסקת האש האחרונה, בו הייתה אמורה כביכול ממשלת לבנון לפרק את חיזבאללה, לא נקטה הממשלה הלבנונית, זו שעכשיו מנסים למכור כבעלת ברית במאבק מול ארגון הטרור הפרו-איראני, ולו צעד מינימלי למלא את התחייבותה. לא רק שלא נלחמה בחיזבאללה או דרשה ממנו להתפרק מנשקו, אלא אפילו לא הוציאה את ארגון הטרור מחוץ לחוק, הכריזה עליו כהתארגנות לא חוקית או סילקה את חברי הפרלמנט מטעמו משורותיה. שלא לדבר על נקיטת פעולות צבאיות שאפילו לא חלמה להתחיל.
בפעם הקודמת עוד הצליחו למכור לתושבי הצפון ואזרחי המדינה שהפסקת האש נועדה לאפשר לממשלת לבנון לסלק את חיזבאללה בעצמה. עכשיו אפילו את זה לא מבטיחים. לא בכדי ראשי הרשויות בקו העימות הוציאו בזה אחר זה תגובות נזעמות על ההתפתחות המפתיעה, שעליה בכלל לא הכריזה ישראל אלא התבשרו עליה בציוץ של נשיא אמריקני מעבר לאוקיינוס. הם אמנם מקבלים שקט, אבל לא את השקט שרצו. זהו שקט של כניעה לא של ניצחון. בטח לא ניצחון מוחלט.
עדיין צריך לסייג את הדברים ולומר שהפסקת האש הרשמית היא לתקופה מוגבלת. החשש הוא שהיא תהיה קבועה ושוב ייגזר על הצפון שקט מדומה כמו בעשרות השנים האחרונות. אבל אין להוציא מכלל אפשרות שמדובר בטקטיקה. תרגיל ולא יותר. ושהזירות הכבויות באיראן ובלבנון יתעוררו בקרוב בקול רעש גדול, כשישראל וארהב ישלימו את המלאכה שהתחילו ויפעלו לקיים את ההבטחות שהרעיפו. רק טראמפ, וכנראה נתניהו, יודעים מה הם מתכננים להמשך. זה לא פותר את כל הייתר לעצום עיניים ולסמוך על השניים בעיניים עצומות, למרות הפעולות הגדולות להם הובילו, ולתבוע בקול גדול להמשיך הלאה במלאכה. ולהביא מלחמה שתכליתה שלום, ולא שלום שיוביל בוודאות למלחמה.
התרעות פיקוד העורף