חופש העיתונות נמצא תחת לחץ גובר, כאשר ממשלות מגלות כמה קל לפגוע ולאיים, גם פיזית וגם ברגולציה ולחצים משפטיים. אך ביום חופש העיתונות העולמי - שהענף מציין היום, ה-3 במאי - יש להידרש לשינוי עמוק יותר: כאשר כל אחד יוצר ועיתונאים מתחרים עם בוקה ומבולקה של רעש מכל עבר, הציבור כבר אינו בטוח עיתונות מהי – ולמה כדאי להגן עליה.
הנתונים עגומים: לצד המצב הכלכלי הרעוע, ״עיתונאים ללא גבולות״ קובע כי יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם חיה כיום במדינות שבהן חופש העיתונות נתון למגבלות חמורות. ההתפתחות המפתיעה יותר מתרחשת דווקא בחלק מהדמוקרטיות, ובראשן ארה"ב תחת ממשל טראמפ, שם הלחץ על התקשורת פועל דרך מנגנונים מוסדיים הנושאים מראית עין של חוקיות. הממשל הידק את השליטה על עיתונאים בבית הלבן, הטיל מגבלות על גישה לפנטגון, ויזם תביעות מתוקשרות נגד כלי תקשורת כמו CBS ו-CNN המטילות עליהם עומסים כספיים ומשפטיים.
ברחבי העולם וגם בדמוקרטיות אחרות – חלקם מידרדרות, כמו ישראל – מופיעות וריאציות של אותה תבנית: פיקוח רגולטורי, חשיפה משפטית, וקמפיינים ציבוריים שמטרתם לערער את הלגיטימיות של דיווח חופשי. צעדים אלה אינם מגיעים בדרך כלל לדיכוי מוחלט, אך הם מעלים את המחיר של ביקורת על הממשלה. האפקט מצטבר בהדרגה, באופן זדוני, ולעיתים קרובות כמעט ללא התנגדות ציבורית.
פרסום כבר אינו דורש גיבוי מוסדי, וההשפעה מתפזרת בין פלטפורמות המתגמלות מהירות, רגש ומעורבות. מחסום הכניסה – אותו מרכיב שהגדיר בעבר את עולם התקשורת – פשוט קרס בגלל התקדמות הטכנולוגיה., ובעיקר המדיה החברתית. זה נראה מצויין, וזה אכן שימושי; זה גם מסוכן מאוד.
כאשר כולם עיתונאים, אף אחד איננו עיתונאי - כי ההבחנה בין עיתונות לבין צורות תוכן אחרות מיטשטשת. דיווח המבוסס על אימות ומשמעת עריכתית מופיע לצד דעה, אקטיביזם ושואו גרידא. הקהל נחשף לזרם מתמשך של מידע שבו הכוונה והמתודולוגיה אינן ברורות: האם מדובר באג’נדה פוליטית? מסחרית? עיתונאית? האם זה כזב לכל דבר? עם הגעת עידן הפייק של הבינה המלאכותית, בכלל דבר כבר אינו ברור. הדעת נטרפת – ממש.
כולנו התקשורת החופשית
כאשר העיתונות נעשית בלתי מובחנת מהזרם הכללי של התוכן, מושג חופש העיתונות מאבד את חדותו. ההגנה על העיתונות מתחילה להיראות כהגנה על תעשייה מסוימת או קבוצת אינטרס, ולא כעיקרון אזרחי הקשור לזכות הציבור למידע אמין. התוצאה היא ירידה בנכונות להגיב כאשר הלחץ על העיתונות מתגבר.
תפקידה של העיתונות בדמוקרטיה נשען על ציפיות הדורשות הבהרה מחודשת. סביבת מידע מתפקדת תלויה בהבנה משותפת של מה שמבדיל בין דיווח לבין יתר צורות הביטוי.
התהליך הזה התקדם כל כך רחוק, עד שבמקרים רבים לחברות יחסי ציבור חשוב יותר להשיג חשיפה אצל יוצרים צעקנים בעלי קהל נאמן של מיליונים מאשר אצל מותגי תקשורת מבוססים, שלעיתים מתקשים להשפיע באופן מדיד. ליוצרים הללו אין בהכרח סטנדרטים; והתקשורת הממוסדת לא הצליחה לשכנע מדוע הסטנדרטים חשובים. חלקה, כמובן, די ויתרה על סטנדרטים בקרב אבוד מראש.
לכן שקיפות הפכה לחיונית מאי פעם. הקוראים צריכים להבין כיצד נאסף המידע, היכן נותרה אי־ודאות, מה הארגומנט הנגדי, היכן נגמר הדיווח ומתחילה הפרשנות, היכן נגמר הפרשנות ומתחילה הדעה האישית.
ישנם שני עקרונות נוספים: עיתונות אינה יכולה להסתפק בדיווח אחר מה שכבר מתפשט ברשת, ואינה יכולה להתייחס לכל דבר ויראלי כחשוב. שמירה על קו זה כרוכה בתשלום מחיר במישור העסקי – ויתור על חשיפה מדי פעם בשוק המתגמל מיידיות וזעם. אך זהו מחיר בלתי נמנע אם העיתונות רוצה לשרוד כעיקרון, ולא להיטמע לחלוטין ברעש הכללי.
העקרונות הללו יכולים לחול הן על יוצרים והן על עיתונות ממוסדת – אך סביר שתישמר בעיקר על ידי מוסדות. כך אולי יוכלו לשקם משהו מכוחם. כי רק אז, אגב, רבים יותר יהיו מוכנים לשלם סכומים משמעותיים על תוכן – וזהו התנאי להישרדותה של עיתונות שאינה תלויה במדינה, בפילנתרופיה או באג׳נדה. צעירים לא רוצים לשמוע; יום אחד מבוגרים יהיו.
חופש העיתונות שורד כאשר הציבור מבין את תפקידה ביצירת תמונת מציאות משותפת. בעידן של קליקבייט, חלק גדול מהתקשורת התרחק באופן מסוכן מהבנה זו. זה רע לעיתונות. אבל זה אסוני לציבור. כי מי, הרי, התקשורת החופשית? כולנו התקשורת החופשית.
התרעות פיקוד העורף