"אמא, את יכולה לבכות, הכל בסדר, אבל לא לגז'דר, כי מה יהיה בגיוס?", כך אמר לי עילי אריה שלי, שהחודש מגיע למצוות. ואני רק שואלת את עצמי איך יכול להיות שהוא בן 13, כשאני חשה שאני פעמים רבות רק בת 20, ולא מזמן השתחררתי מהצבא וסיימתי עבודה מועדפת באילת.
כשאני חושבת על הדרך המטורפת שעברנו ביחד מהיותו בבטני ועד לרגע זה ממש, אני נפעמת. ודבר אחד ברור לי - אני אחרת. לא רק כאמא לאחיו הקטנים אלא משהו באני הפנימי שלי שינה את פניו וגופו, ולא רק בעקבות התמורות הפיזיולוגיות שעברו על אדמת חיי וליבי.
עם הזמן והדרך, הבנתי שאני חייבת לטפל בעצמי ובפחדיי, ואחד מהדברים היה לצאת לדרך חדשה אקסקלוסיבית כמעט באופן בלעדי של שנינו. הפסקתי לפחד מ"מה יגידו" והקשבתי לרחשי ליבי. למדתי מה זה לגדל אותך בצורה מיטבית, לישון איתך כפיות, לרקוד איתך, לטפל בך בצורה הכי נפלאה שיש, לספר לך סיפורים, ללמד אותך מיהו שלמה ארצי, לתפקד בקור רוח גם כשאתה לא מרגיש טוב, לשמוע סיפורים מהגן וללמד אותך את ערך הרעות והאהבה ללא גבולות, לדעת להקשיב לעצמך ולהיות בעל עמוד שידרה יציב ולראות את החבר מולך.
בשיחות מתוקות על החלומות שלנו, סיפרת לי כבר בגיל 4, שאתה רוצה אח או אחות, וכשנתיים אחר כך, הכרתי את מי שהפך לאבא הנוסף שלך, החסון. עילי שלי זכית. כולנו זכינו.
אתה ילד נדיר, שמהווה דוגמא לסובביך. אתה מלמד את כולנו מהי ציניות שנונה ואיך זה מרגיש לבטא רגשות ללא מורא. אתה מאמת את כולנו עם התכלס ואתה האח הכי מכיל ונהדר שיש לאחיך, גם ובעיקר כשהם משגעים אותך. בסוף, הם רק רוצים את החיבוק העוטף והבוגר שלך.
אני מייחלת לך בריאות תמידית וידיעה שאתה עטוף בהורים שיתנו לך את הנשמה, הנשימה והחיים. מזל טוב ילד גבר שלי. תודה על הזכות הענקית להיות אמא שלך.
התרעות פיקוד העורף