יום אירופה הוא סיפורה של יבשת שמלחמותיה הפכו הרס לסדר, איבה לשותפות, ופחם ופלדה לשלום. לכן הוא מסוכן: היופי הזה מפתה לשכוח שמתחת לשוק הפתוח, לגבולות הרכים ולדגלים הכחולים מונחים אפר, דם, כניעה ללא תנאי והכרה אחת - מלחמה לא עוצרים בתחינות. עוצרים אותה בהכרעה, במוסדות ובכוח. סמיכותו ליום הניצחון על גרמניה הנאצית אינה סמל; היא ליבת הסיפור. לפני ההצהרות, האמנות, הפרלמנטים, התקנות, הקרנות ומנגנוני השיתוף, הייתה גרמניה הנאצית. היא לא שוכנעה, לא הוכלה, לא הוזמנה לדיאלוג על “חששותיה הביטחוניים". היא הובסה. רק אז יכלה אירופה לבנות שלום. הסדר האירופי לא נולד מפיוס הרוע, אלא מהאומץ לזהות אותו, לנקוב בשמו ולמחוץ אותו עד שלא יעצב עוד את עתיד היבשת.
שלום הוא ערך עליון; אסור להפוך אותו לפולחן חולשה. לא כניעה לתוקפן, לא ויתור על גבול, לא הושבת אויבים לשולחן הסדר כדי שיפרקו אותו מבפנים. שלום הוא סדר; סדר דורש גבולות, הרתעה, הכרעה, משמעת ואומץ מוסרי. מי שאינו מגן על השלום בכוח, יגלה שהברוטליות תכתוב את תנאיו.
זו הסכנה הארדואנית: נאט"ו כמגן, אירופה ככספומט מדיני, הגירה כמנוף, כיבוש צפון קפריסין כעובדה שהמערב התרגל לבלוע, הים האגאי כזירת התשה, מזרח הים התיכון כמרחב סחיטה, ו"דיאלוג" כחמצן עד המשבר הבא. אנקרה רוצה מערב בלי נאמנות, שוק בלי משמעת, ברית בלי אחריות, וסבלנות בלי מחיר. מול רוסיה אירופה מזהה אויב. מול טורקיה היא עדיין מכבסת איום ל"שותף מורכב". זו אינה מורכבות. זו חדירה.
ההגירה בוחנת את הרעיון האירופי. מהגר ופליט אינם אויבים. חמלה היא כוח אירופי, לא חולשה. אבל משטרים, מבריחים, קיצונים ופוליטיקאים שהופכים תנועה אנושית לנשק נגד ריבונות אירופית הם אויבי הסדר. אירופה לא תגן על זכויות אדם בלי להגן על גבולותיה. מערכת מקלט שאינה מבחינה בין נרדף למניפולציה תאבד את אמון הציבור; ובלי אמון, גם הערכים היפים נעשים סיסמאות של אליטות מנותקות.
ישראל כבר פועלת בתוך מערכת ההפעלה האירופית: לא חברה באיחוד, אלא שותפה בפועל בשדות תעופה, מעבדות, בתי חולים, חברות טכנולוגיה, תעשיות ביטחוניות, תקינה, משרדי ממשלה, מכוני מחקר וגופי ביטחון. הפוליטיקאים מכחישים את מה שדרגי המקצוע יודעים: אירופה חוששת מקרבה; ישראל חוששת מתלות. הקשר קיים. חסרים לו שם, כיוון ואומץ מדיני.
התרעות פיקוד העורף