גורמים המכירים את פרטי ההליך טוענים כי חלק מהמידע שפורסם לציבור מבוסס בעיקר על עדויות עקיפות, פרשנויות ושיח תקשורתי רחב, ולא בהכרח על ראיות מתוך תיק החקירה, ברף הפלילי הנדרש לצורך הגשת כתב אישום והרשעה. לדבריהם, יש לבחון בזהירות רבה את ההבדל שבין סערה ציבורית לבין יכולת להוכיח עבירה מעבר לספק סביר בבית משפט.
עוד נטען בקרב יודעי דבר כי קיימת תחושה של "משפט תקשורתי" המתנהל במקביל לבדיקה המשטרתית, כאשר לעיתים עצם הפרסום יוצר רושם ציבורי חריף הרבה יותר מהתמונה העובדתית המצויה בחומרי החקירה עצמם. לטענת גורמים שונים, מדובר בתיק שבו נכון לעכשיו קיימים בו קשיים ראייתיים לא מבוטלים, ויש מי שסבורים כי חלק מהפרסומים נועדו גם לייצר לחץ ציבורי ותדמיתי.
יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי במדינת חוק ההכרעה אינה נעשית באולפני טלוויזיה, ברשתות חברתיות או בכותרות דרמטיות, אלא אך ורק על בסיס ראיות קבילות, עדויות שנבדקו באופן יסודי, ויכולת להוכיח האשמה מעבר לכל ספק סביר. הפער בין "תחושת בטן ציבורית" לבין הרשעה פלילית בפועל הוא לעיתים עצום.
גם במקרים שבהם קיימות טענות קשות או סיפורים שמייצרים הד ציבורי נרחב, הדרך לכתב אישום עדיין מחייבת תשתית ראייתית ברורה, עקבית, אמינה ומחוזקת בראיות חיצוניות. ללא אותן ראיות, אין די ברחש ציבורי או בהצטברות שמועות כדי להביא להגשת כתב אישום פלילי כנגד אדם, אשר עשוי לחרוץ את גורלו וחירותו.
לפי גורמים משפטיים, אחת השאלות המרכזיות בתיקים מסוג זה היא לא רק "מה סופר", אלא מה ניתן להוכיח בפועל, מי העדים הרלוונטיים, האם קיימות סתירות, האם יש חיזוקים חיצוניים, מהו משקל ההתכתבויות, ההודעות או ההקלטות, והאם הגורמים שנחקרו בתיק או מסרו הודעות, וגורמי מהמשטרה אשר אספו ראיות כאלה ואחרות, יוכלו לעמוד בחקירה נגדית בבית משפט.
יש לזכור כי פעמים רבות חקירות מתנהלות במשך תקופה ארוכה, חלק מהמידע נבדק לעומק, ולעיתים בסופו של דבר מתברר שהפער בין הכותרות לבין חומר הראיות גדול בהרבה מכפי שנדמה לציבור בזמן אמת.
התרעות פיקוד העורף