למה ישראל מצליחה באירוויזיון למרות השנאה?
הבעיה המרכזית של ישראל נמצאת פחות בזירת ההמונים ויותר בזירה של האליטות, שאימצו את אידיאולוגיית הווק (Woke, מלשון נעורות) ורואות בישראל שריד אחרון של הקולוניאליזם המערבי שיש למגרו.
אליטות אלו שולטות במוסדות התרבות באירופה - באוניברסיטאות, בתקשורת ובעולמות היצירה - והן אלו שמובילות את מסעות ההחרמה והדה-לגיטימציה נגד ישראל. דווקא משום כך מעניין לראות שבזירה התרבותית המזוהה ביותר עם קהילת הלהט"ב - תחרות האירוויזיון - ישראל זוכה להצלחה כה גדולה.
האבסורד: "הראשונים שייזרקו מהגגות באיראן או בעזה"
"אם המגמה תישמר, הלסביות תיכחדנה"
האידיאולוגיה הזו איננה מסתפקת בדרישה לשוויון זכויות. היא מבקשת לערער על עצם קיומן של קטגוריות ביולוגיות ומגדריות בסיסיות. במוסדות תרבות ואקדמיה במערב נוצר לעיתים אקלים שבו עצם הטענה לקיומם של הבדלים ביולוגיים בין נשים לגברים נתפסת ככפירה פוליטית. האורתודוקסיה החדשה הזו פוגעת, לטעמם של מבקריה, בקבוצות רבות שעליהן היא מתיימרת להגן – נשים בספורט תחרותי, הורים, וגם חברים בקהילת הלהט"ב עצמה.
התנגדות לאידיאולגיית הקוויר הרדיקלית
הבעיה היא שהזיהוי ההולך וגובר של קהילת הלהט"ב עם עמדות אולטרה-רדיקליות עלול לייצר תגובת נגד ציבורית חריפה. כאשר ארגוני הקהילה נתפסים כמנותקים מן הציבור הרחב וכמקדמים אידיאולוגיה טוטליסטית במקום מאבק ליברלי לשוויון וחירות אישית, התוצאה עלולה להיות פגיעה דווקא בהישגים ההיסטוריים שהקהילה השיגה בעמל רב במשך עשרות שנים. ומי שעלולים לשלם את המחיר בסופו של דבר הם ההומואים, הלסביות והטרנסים עצמם. כי הווק יחזיר אותם בסוף חזרה לארון.
התרעות פיקוד העורף