משה כחלון לא יחסר בפוליטיקה הישראלית. האמת היא שמוטב היה אילו עזב אותה מוקדם הרבה יותר. מי שעמד בראש דירקטוריון "יונט קרדיט" ובחר לשתוק מול מעילה בסניף נצרת, פעל על פי אותו דפוס פעולה ישן: לראות, לדעת, ולבחור בהסתרה. זוהי קריסה ערכית של מי שאמור היה לשמור על כספי הציבור והמשקיעים, ובמקום זאת בחר להסתיר את האמת.
קו מחבר בין ההתנהלות הבעייתית בפרשת כרייף ובין הסתרת המידע ב"יונט קרדיט". זהו קו ישיר של זלזול מוחלט בנורמות של שקיפות ודיווח אמת. בשני המקרים כחלון הוכיח שכשהציבור זקוק למנהיג ישר, שיעמוד בפרץ, הוא מקבל פוליטיקאי שמגן על מקורבים ועל האינטרסים של עצמו.
העונש הצפוי במקרה שעסקת הטיעון תאושר – הרחקה למשך 18 חודשים מכהונה בחברות ציבוריות, מאסר על תנאי וקנס של 180 אלף שקלים – הוא אולי עונש משפטי מדוד, אך מבחינה ציבורית מדובר בכרטיס אדום. הציבור, שבע קרבות ורווי אכזבות ממנהיגיו, לא יקנה את החיוך המפורסם ואת סיסמאות הבחירות של מי שהתגלה כמגן השחיתות במסגרת תפקידו העסקי.
המקרה של כחלון הוא שיעור חשוב לחברה כולה. הוא תזכורת לכך שיש לבחון פוליטיקאים לא לפי ההבטחות הפופוליסטיות שלהם בקמפיינים, אלא לפי המעשים שלהם ברגעי האמת. כחלון עוזב את הזירה בבושת פנים. הפיכחון הציבורי מהאיש ומהבטחותיו הוא אולי נקודת האור היחידה בפרשה העגומה הזו.
התרעות פיקוד העורף