במהלך חגיגות האליפות של מועדון הכדורגל ברצלונה, תועד כוכב הקבוצה לאמין ימאל כשהוא מנופף בדגל פלסטין. “תועד" זו בעצם מילה מטעה, כי היא מרמזת על איזושהי חשיפה של טקס סודי. ימאל עמד על אוטובוס פתוח, בלב ברצלונה, למול אין־ספור אוהדים, ונופף בדגל בגאווה למשך דקות ארוכות.

מחזה שהופץ באותו רגע לכל רחבי תבל, נתפס כניצחון ענקי בעולם הערבי ושבר את הלב לרבבות ילדים ישראלים, שנאלצו להיפרד מחולצת ברצלונה שלהם. וזה לא שמצפות להם הרבה אלטרנטיבות. גם היריבה המושבעת, ריאל מדריד, מגיעה מבירתה של מדינה שעוינת אותנו כרגע במיוחד. למעשה, בקצב הזה לילדים בישראל תישאר רק האופציה של נבחרת גרמניה. עם כל האירוניה שבדבר.

Lamine Yamal waved a Palestinian flag during Barcelona's open-top victory parade to celebrate winning LaLiga. pic.twitter.com/lt7p4t6tzT
— Reuters (@Reuters) May 12, 2026

אפשר בקלות להתייחס בציניות לסיפור הזה של ימאל. ולדבר, בצדק, על הבורות, על הצביעות, על הכניעה לטרנדים, או על ההתעלמות מסבלותיהם של עמים אחרים שהם לא "פרי פלסטיין". אבל כל זה כבר לא משנה, כי בשורה התחתונה - מדובר בעוד ניצחון תודעתי גדול של שונאי ישראל. ניצחון אחד מני רבים, וכמעט בכל זירה.

אוטוטו ייערך המונדיאל, ואפשר רק לדמיין את חגיגות הניצחון שייערכו שם בליווי דגלי פלסטין. בתחום התרבות העולמי, אנחנו פשוט מוקצים. אין כמעט אומן טרנדי ומצליח שידבר בזכותנו, אין כמעט אירוע תרבות מרכזי שבו לא מדברים בגנותנו. מהאוסקר ועד הביאנלה בוונציה, ישראל הפכה פשוט לילד הדחוי של המערב. גם כשהיא מנסה בכוח להישאר במסיבה, כמו באירוויזיון, מסמנים לה בבירור את הדרך החוצה, דרך שינוי כללי התחרות באופן שנתפר - בבירור - כדי לפגוע בסיכויי ההצלחה שלה.

הבידוד הזה גם זולג לאין־ספור תחומים אחרים. כולל רדיפה של ישראלים ששירתו בצה"ל ומגיעים כתיירים לחו"ל. מה שנכון לא רק בהקשר של השירות הצבאי. מפת העולם פשוט מצטמצמת מרגע לרגע, למול עינינו ההמומות, בכל הנוגע ליעדים שישראלי יכול לטוס אליהם מבלי לחשוש מגילויי עוינות. אפילו ארה"ב, ידידתנו הגדולה ביותר, היא כבר לא יעד בטוח.

ואם כבר מדברים על אמריקה, הרי שכל סקר כמעט מעיד על הירידה החדה במעמדה של ישראל בקרב האמריקאים, ללא הבדל דת, עדה ומפלגה. מה שנכון לעוד הרבה מקומות בעולם, שבעבר חיבבו אותנו. בשלב הזה כבר אפשר לסכם: במלחמת התודעה הבינלאומית לא הפסדנו - הובסנו.

טראמפ בהגרלת הבתים של מונדיאל 2026 (צילום: רויטרס)

ושוב, התבוסה הזו מעוררת באופן אינסטינקטיבי הרבה זעם ותסכול. בייחוד לנוכח מה שעברנו ב־7 באוקטובר, וגם אחריו. ואז אנחנו מאשימים את כל העולם ורעייתו באנטישמיות, בצביעות, בטיפשות וגו'. ויש בזה הרבה מן האמת. אבל מה שאנחנו פחות נוטים לעשות, זה לבקר את עצמנו. ולמרבה הצער, יש על מה.

כשבממשלה שלך יושבים שרים בכירים כמו סמוטריץ' ובן גביר, למשל, אי אפשר יותר להגדיר התבטאויות גזעניות ואלימות כאמירות של קומץ קיצוני וזניח. כך גם כשנערי גבעות מתנכלים לאזרחים פלסטינים ביהודה ושומרון באופן קבוע וכמעט ללא מפריע; כשחיילי צה"ל מצלמים את עצמם בגאווה כשהם מבזים סממנים נוצריים; כשיהודי חובש כיפה תוקף, באמצע היום ובאמצע ירושלים, נזירה רק בגלל דתה; כשהרמטכ"ל נאלץ לצאת באופן גלוי כנגד תופעת הביזה של חיילים מבתים בעזה ובלבנון. כשכל אלה, ועוד אין־ספור דברים אחרים, קורים בעידן של רשתות חברתיות, שבו תמונה אחת חזקה ממיליון מילים, אין פלא שהדימוי שלנו נמצא בשפל של כל הזמנים.

ומה שעוד יותר מבאס, זה שגם ישראלים שמטיילים בעולם מחריפים את בעיית הדימוי הזו. רק לאחרונה ישראלים ערכו מסיבה קולנית ללא אישור בלב כיכר בעיר פיסאק בפרו, שגרמה לעימות בינם ובין המקומיים. בדרום ארגנטינה האשימו ישראלים בהשארת אשפה בשבילי הטיול, ובעריכת מסיבות טבע לא חוקיות. בתאילנד מתפרסמים עוד ועוד סיפורים על קונפליקטים מול מטיילים ישראלים, על רקע ההתנהגות שלהם.
והכל נובע מהגישה הזו, של - העולם ממילא כולו נגדנו, אז בואו נשים עליו פס. נבואה שבאופן בלתי נמנע מגשימה את עצמה

לאמין ימאל חוגג עם דגל פלסטין (צילום: רויטרס)

העולם נגדנו? אולי הגיע הזמן להבין גם למה

מערכת היחסים שלנו עם העולם הפכה לתחרות שבה הם שונאים אותנו ואנחנו משתדלים לתת להם עוד ועוד סיבות. כדאי מאוד שנעצור את המעגל השלילי הזה