הזעזוע מבן גביר היה צפוי כמעט כמו בן גביר עצמו. שמאל, מרכז, ימין ממלכתי, אנשי הסברה, דיפלומטים לשעבר, אפילו פוליטיקאים בכירים מן המחנה שלו, כולם נזעקו. בן גביר עבר את הגבול. בן גביר השפיל. בן גביר גרם נזק מדיני. בן גביר אינו הפנים של מדינת ישראל.
קל מדי לגנות את בן גביר. קל מדי כי הוא וולגרי. הוא צועק את מה שאחרים לוחשים, מצלם את מה שאחרים מעדיפים להשאיר מחוץ לפריים. לכן הוא מטרה מושלמת. מגנים אותו, נראים מוסריים, וממשיכים הלאה בלי לשאול מה בעצם ראינו.
אלא שבן גביר לא יצר את התמונה. הוא חשף אותה. הוא לא המציא את המחזה של עשרות אנשים כפותים, כפופים, פניהם לרצפה, שומעים בלופ את "התקווה". הוא לא המציא את האפשרות שאנשים לא חמושים, שכבר נמצאים בשליטתנו, יושפלו. הוא עשה דבר אחר: הוא התגאה בזה. הוא לקח סיטואציה שהייתה אמורה לעורר בנו בושה, והציג אותה כניצחון.
ראש הממשלה אמר שהאופן שבו בן גביר נהג אינו עולה בקנה אחד עם הערכים והנורמות של מדינת ישראל. משפט יפה, נקי, ממלכתי. אבל שימו לב למה שלא נאמר בו. לא נאמר שכפיתתם, השפלתם והשמעת ההמנון בלופ אינן עולות בקנה אחד עם ערכי המדינה. הבעיה, לפי ההודעה, היא האופן שבו בן גביר נהג. לא האופן שבו מדינת ישראל נהגה.
גם גדעון סער תקף את בן גביר. "אתה לא הפנים של ישראל", כתב, והתמקד בנזק המדיני. אבל אולי זו בדיוק הבעיה. אולי בן גביר כן הפנים של ישראל ברגע הזה. לא של כל ישראל, לא של ישראל שהיינו רוצים להיות, אבל של הממשלה הזאת, שמעדיפה לדבר על הנזק המדיני במקום לשאול איך אנשים לא חמושים, שכבר היו בשליטתנו, הפכו לחומר גלם להשפלה.
בן גביר לפחות אינו צבוע. הוא חושב שהתמונה של עצורים כפותים מרתיעה, ולכן בעיניו יש היגיון לפרסם אותה. תפיסה מופרכת, אבל עקבית עם עולמו. מי שאינם קוהרנטיים הם דווקא אלה שאצלם הבעיה היא "רק" הפרסום, לא המעשה. שהרי אם יחס כזה הוא הרתעה לגיטימית, מדוע להסתיר אותו? איך יורתעו אחרים אם אינם יודעים שכך נוהגים? ואם אינו לגיטימי, הבעיה אינה שבן גביר פרסם. הבעיה היא שכך נהגנו.
ואסור להיתמם. מירי רגב פרסמה סרטון דומה. אילו היה מדובר רק בבן גביר, אפשר היה לומר עשב שוטה, חריגה, אדם שאיבד צלם אנוש. אבל כשיותר משר בכיר אחד מצטלם מול אותה סיטואציה ומשתמש באותם עצורים כחומר פוליטי, קשה לדבר על עשבים שוטים. וכשהשרה היא בכירה במפלגת השלטון, זו כבר לא סטייה מן הנורמה. זו הנורמה.
פה מתרחשת ההתקה המוסרית. אנחנו מוציאים על בן גביר את הבושה שלנו. אנחנו כועסים עליו לא רק משום שעשה דבר פסול, אלא משום שהכריח אותנו לראות דבר שקיים. הוא הסיר את המסכה מעל מה שנוח היה לנו לא לראות, או לראות ולומר לעצמנו שזה מורכב, ביטחוני, הכרחי, אין ברירה.
צריך לומר בבירור: אין ביקורת על עצם עצירת הספינה. ספינה שמנסה לשבור סגר ימי באזור מלחמה אפשר וצריך לעצור, בזהירות ובמקצועיות. מדינה ריבונית חייבת להגן על גבולותיה.
הבעיה היא שזהו בלבול מוסרי מסוכן לא להבחין בין אויב לבין אדם שמכעיס אותנו. נוח'בות הם אנשים שטבחו, אנסו, שרפו וחטפו. פעילי המשט אינם נוח'בות או טרוריסטים, כפי שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו. אחותה של נשיאת אירלנד הייתה שם. רבים מהם הם אזרחים שמזועזעים מהסבל בעזה, גם אם הם נאיביים וחד צדדיים, ואינם מבינים שחמאס אחראי לחלק עצום מאותו סבל ובציניות רבה מנצל אותו, ואותם. אפשר לחשוב שהם טועים, מזיקים, אפילו תומכי טרור. אבל זה עדיין לא הופך אותם לאובייקטים שמותר להשפיל.
בשלב הזה יש שאוהבים לצטט "כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר לרחמנים". אבל המדרש הזה נאמר על אגג מלך עמלק, אויב אכזר ומסוכן, לא על אזרחים כפותים מאחורי הגב, הכורעים על הקרקע כשפניהם לרצפה. הנוח'בה הוא האכזר. פעילי המשט הבאים מתוך רחמים על הסבל בעזה, אף אם מוטעים בעינינו, אינם אגג. ומי שמשפיל אותם אינו מגן על הרחמנים. הוא מתאמן באכזריות.
אם כל מה שמטריד אותנו הוא הנזק המדיני, החמצנו את העיקר. גם אם איש בעולם לא היה רואה את הסרטון, היחס עצמו ראוי לגנאי. לכן הזעם על בן גביר, מוצדק ככל שיהיה, עלול להפוך למנגנון התחמקות. הוא מאפשר לנו לומר זה הוא, לא אנחנו. הוא עשב שוטה. אבל זה לפספס את הבעיה האמיתית: שאנחנו מתקוממים יותר על חשיפת הביזיון מאשר על הביזיון עצמו.
אז כששר החוץ אומר לו: "אתה לא הפנים של ישראל", אני מתפלל שהוא צודק ושבן גביר הוא "רק" הפנים של ממשלת ישראל.
התרעות פיקוד העורף