כל העוסקים בדיפלומטיה ובמדיניות מודעים לחשיבות המקורות הגלויים – התקשורת על צורותיה השונות ומחקרים אקדמיים, ובפרט התבטאויות פומביות של מנהיגי האויב. אך בתחום המודיעין גברה ברוב הזרועות, ולא רק בישראל, חשיבות המודיעין באמצעות עזרים טכנולוגיים על חשבון הגורם האנושי והמידע הגלוי. מאמר שפרסמתי בעיתון זה 24 שעות לאחר הטבח עמד על הליקויים בתחום המודיעין ובתפקוד הצבא וקרא להקמת ועדת חקירה ממלכתית. דעתי לא השתנתה הגם שאני מודע לקשיים בעניין זה. פרטים רבים על הכשלים גם נחשפו על ידי התקשורת.
פרק אחר בספרון דן בקונספציה המפורסמת ומציין שבדומה למחדל יום הכיפורים, ההצלחות הצבאיות של ישראל עוררו בה ביטחון עצמי מופרז שהוליד הנחת יסוד שגויה שהייתה מקובלת על רוב הדרג הצבאי והפוליטיקאים, הן בקואליציה והן באופוזיציה – שהאויב מורתע. מידע שסתר את ההנחות האלה זכה לזלזול או לפרשנות מוטעית. לא בגופי הביטחון ולא אצל הפוליטיקאים משני צידי המתרס עלו קולות אחרים או ביקורת של ממש. הקונספציה הייתה נוחה לכולם, וגם לרוב התקשורת.
אך קובץ מאמרים נוקבים ככל שיהיו אינו ועדת חקירה – לא מבחינת הסמכות להסיק מסקנות ולא מבחינת המשמעויות המעשיות לעתיד שרק ועדת חקירה מסוגלת להבטיח. אבל כאן קיים מוקש: לחלק לא מבוטל מהציבור אין אמון בנשיא בית המשפט העליון, בצדק או שלא בצדק. והוא, על פי חוק ועדות חקירה, ממנה את חברי הוועדה. ואילו בקרב חלק אחר של הציבור, בלתי מבוטל אף הוא, הוועדה המוצעת על ידי הקואליציה לא תזכה לאמון.
סוגיות כאלה צריכות לתפוס מקום חשוב בדיוני כל ועדת חקירה בעניין 7 באוקטובר, וכך גם סוגיות כגון הקונספציה, המציאות הפוליטית השסועה בעקבות הרפורמה המשפטית והתגובות עליה, הצעדים המשפטיים נגד ראש הממשלה וגם המצב הגיאופוליטי והשלכותיו על פעולות חמאס, חיזבאללה וגורמים אחרים.
אך מי יחליט על כך? הדבר נמצא בסמכותה של הממשלה המכהנת, אך אם הקמת הוועדה תידחה עד לאחר הבחירות יש לפחות אפשרות שזו תהיה ממשלה אחרת. אם נשאר בפוליטיקה שלנו שמץ של היגיון ממלכתי, רצוי שוועדה פריטטית של הקואליציה והאופוזיציה תקבע את נושאי החקירה. התוצאה של אי-השגת פשרה עלולה להיות סתימת הגולל על בירור קורות 7 באוקטובר בכלל – תוצאה שתהיה אולי רצויה לגורמים מסוימים, אך היא תגרום עוול לאמת ולקורבנות.
התרעות פיקוד העורף