23 חיילים ואזרח עובד משרד הביטחון נהרגו מאז אותה הכרזת הפסקת אש ואיתם נפצעו עוד עשרות לוחמים. וכל זאת בשעה שלאורך כל הפסקת האש הזו יישובי הצפון וחיילי צה"ל בתוך שטחי לבנון מצויים תחת מתקפה בלתי פוסקת של רחפני נפץ, כטב"מים, פצמ"רים וכמובן טילים, כשכמעט מדי יום אנו קוברים כאן עוד קורבן של הפסקת האש המדומה הזו.
במקביל, במרכז מדינת ישראל החיים מתנהלים כסדרם והתחושה היא שמה שקורה שם, במרחק של פחות מ-200 קילומטרים מתל אביב, לא שייך למדינה הזו.
וכשמגיעה אותה בשורה מרה על נפילה של עוד חייל, עם אותה הקדמה מצמררת "הותר לפרסום", ניתן לראות את אלה שעדין מנידים את ראשם בהבעת צער - ומיד חוזרים לסדר היום. הצער, הכאב והשבר נותרים במשפחות הדואבות ועולם כמנהגו נוהג, כמו היה מדובר בגזירת גורל, כמו השלמה עם מציאות שלא ניתן לשנות, כשדם חיילנו הופך לנגד עינינו לדבר הכי זול כאן.
אין ספק, יש כאן מין תחושת אדישות מסוימת שקשה להבין, לקבל, מה שלא אפיין את עם ישראל לאורך דורות, זעקת תושבי הצפון הסובלים נשמעת מדי יום מאז 7 באוקטובר. ההפקרה-ההזנחה הפושעת שלהם זועקת לשמיים. ראשי המועצות והיישובים דפקו כבר על כל הדלתות והשולחנות, אבל הממשלה האטומה הזו נותרה עם הבטחות השווא שלה לטפל בבעיות הצפון כשהיא עסוקה בענייני ההישרדות שלה, מנותקת ממה שקורה שם. ואין כדברי הנביא עמוס להביע כאן את המציאות המרה הזו שהממשלה הזו יצרה: "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון".
כן, זה בהחלט מייצג את התנהלות של הממשלה בכל מה שקשור להזנחת הצפון, הזנחה שניתן להאשים בה גם את האופוזיציה שמתכוונת ונערכת להחליף את הממשלה הרעה הזו. לא מספיק להגיע לביקור אורח בצפון, להשתתף בצער התושבים, להשמיע בפניהם הצהרות והבטחות - ולחזור הביתה. יש פה צורך דחוף להקים מטה גדול של האופוזיציה בצפון, עם פעילים שמגייסים מתנדבים ממרכז הארץ לביצוע מטלות ומשימות שיש בהן כדי לסייע לצפון ותושביו בכל תחום אפשרי.
במקביל, צריך לפעול באופן יותר אגרסיבי, במסגרת החוק כמובן, על מנת לעורר את הממשלה ואת המוסדות האחראים לביצוע הבטחות הממשלה. לפעול בשטח באופן יותר אקטיבי, כמו השבתת החיים בצפון ליומיים-שלושה, כמו עריכת הפגנת המונים מהצפון סביב משכן הכנסת, כולל הקמת מאהל באזור קריית הממשלה בירושלים. הרי מאז קום המדינה כל ממשלות ישראל, להוציא את הממשלה הנוכחית, פעלו ליישוב ולפיתוח של הצפון, חבל הארץ היפה ביותר של מדינת ישראל, כשהממשלה הזו הפקירה אותו.
ולסיכום הסאגה הזו על הפקרת הצפון, חובה להציג גם את הסיבה העיקרית שבגינה הוא נתון למתקפה בלתי פוסקת מאז הפסקת האש, שעליה הכריז נשיא ארה"ב טראמפ ולא ממשלת ישראל. זאת הפסקת אש שלמעשה כבלה את ידי צה"ל מלפעול באופן חופשי מול החיזבאללה על פי דרישת הנשיא טראמפ, דרישה שראש הממשלה נתניהו נכנע לה ללא סייג ובכך למעשה הקריב את הצפון ואת חיילי צה"ל מול מתקפות החיזבאללה, כאמור על מנת לרצות את הנשיא טראמפ.
כל בר דעת היה צריך לשאול כאן היכן אותו נתניהו שאמר בזמנו: "ראש ממשלה בישראל חייב להיות מסוגל להגיד לא לנשיא ארה"ב". חוסר היכולת של נתניהו לומר לא לנשיא טראמפ עלתה ועולה לעם ישראל מחיר דמים וסבל נורא, כשאין ספק שאילו ידי צה"ל לא היו כבולות, המציאות בצפון הייתה היום שונה לחלוטין.
התרעות פיקוד העורף