נתניהו אינו רק מנהיג פוליטי, הוא גם הפך להיות קו השבר של הרוב המוחלט של המחלוקות במדינה. פוליטיות, סוציולוגיות, סוציו־אקונומיות, חברתיות, דתיות, עדתיות. נתניהו הוא נקודה ארכימדית שממנה הכל מתחיל ובה הכל נגמר.
בסרטון נראה סטודנט שמצהיר בארוחה משפחתית שהוא ביביסט. והם חשבו לתומם, שהוא רק גיי. החרדה ההיא, בזמנו, שהבן יהיה הומו, לא נבעה רק מפרימיטיביות ופוריטניות, אלא גם מדאגה אמיתית לעתידו בחברה לא מכילה ושמרנית. איך הוא יקים משפחה והאם ייפגע במציאת עבודה. ההקבלה שלפיה ה"ביביסט" עלול לחוות תגובות דומות מצד החברה היא מדויקת. זה בדיוק החשש העדכני של תומכי נתניהו - שהם ימודרו, יוקעו, יודרו. אגב, גם מתנגדי הממשלה או "קפלניסטים" יכולים להרגיש אותו דבר, ואולי אפילו בצדק. אין זה מוציא את זה.
זה לא סרטון מבריק במיוחד, בוודאי לא הכי מקורי. מיליוני אדפטציות נעשו על סצינת ה"אבא, אמא, יש לי משהו לספר לכם". אבל הוא עשוי טוב, עם אמירה רלוונטית ונכונה.
ההתנגדות למערכון הייתה אוטומטית, בלתי פרופורציונלית, וביטאה יציאה מהכלים. היא נבעה מתסכול ופחד על כך שעוד מבצר שמאלני ליברלי נפל, והפעם - הסאטירה. המנדט על ההומור, כאמצעי להבעת עמדות פוליטית, היה תמיד חד־צדדי. כאילו שציניות וסרקזם הם כלים בלעדיים של יוצרים שמאלנים, שעובדים רק בחדרי כתיבה בבניינים בצפון תל אביב ורמת החייל. מהיוצרים של "ניקוי ראש" דרך "החמישייה הקאמרית" ועד לאחרוני הכותבים ב"ארץ נהדרת", תפיסת עולמם היא אחת. מונוליטית. אחידה.
גם נתניהו עצמו, בתחילת דרכו ובנסיקתו, נתקל בהתנגדות עזה, לעיתים בהתנגשות. כמו בגין בשעתו, גם הוא נתפס על ידי הציבור כנציג ישראל השנייה, המזרחית, הדתית, החרדית. מעין איש פריפריה, שלא הגיע ממנה - אדרבה, הוא צמח מרקע משפחתי חברתי של משכילים, אמידים, ירושלמים מרחביה.
נתניהו התחיל כאאוטסיידר אמריקאי שבדרכו מעלה סירב לשתף פעולה עם העיתונות המיינסטרימית כמתווכת של המציאות, ופנה ישירות לציבור. בהתחלה בקמפיינים מסורתיים ברחובות, מאוחר יותר דרך הרשתות. כמו כן, הקפיד לבקר בחריפות את האליטה התקשורתית תומכת אוסלו וההתנתקות, דאז. מאוחר יותר, ועד היום, הוא מחרים אותה.
החלפת ההגמוניות שישראל חווה בשנים האחרונות היא לכל אורך ורוחב השדרה. בפוליטיקה, במשפט, בתקשורת, בחברה ועכשיו בסאטירה. בכל מקום צומחים משפיענים עם מודעות פוליטית ימנית, חלקם אף ביביסטים שלא מתקבלים, למשל, לערוצי טלוויזיה מרכזיים. ואם הם מתארחים בפאנלים, הם תמיד יהיו ספורים, תרתי משמע. גם מעטים וגם מסומנים.
לא חייבים להיות "ביביסטים" עם או בלי מירכאות, כדי להבין מה הם חווים. אבל בהחלט אפשר לצחוק ממערכון, גם אם הוא לא "מהצד הנכון". חפשו אמפתיה בגוגל.
התרעות פיקוד העורף