עבור נכי צה"ל רבים, המלחמה הארוכה מתחילה דווקא כשהקרב מסתיים - המלחמה על השיקום. בזמן שהמערכת הציבורית מנסה לעשות כל שביכולתה כדי להקל עליהם, בשטח התפתח עיוות מוסרי שאי אפשר להמשיך לעצום מולו את העיניים: גביית שכר טרחה מופרז ממי ששילמו בגופם ובנפשם למען ביטחוננו וביטחון המדינה.
כעורכת דין שמתמחה בשיקום, וכמי שמנהלת קליניקה משפטית-חברתית וחיה את עולם הזכויות, המוגבלות והאקדמיה, אני רואה יום-יום את כוחו של המקצוע שלנו. ייצוג משפטי הוא כלי ראשון במעלה לתיקון עולם ולהנגשת צדק, וכל זה אינו סותר את הזכות להתפרנס בכבוד.
אבל השבוע, כשאשב בדיון האחרון של ועדת העבודה והרווחה על הצעת החוק להגבלת שכר הטרחה בתביעות נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, כנראה ששוב אהיה קול בודד. כעורכי דין, חלה עלינו חובה מוסרית שלא להתבלבל: עלינו להתאגד למען חקיקת החוק, להשתמש בכוחנו לטובה ולקיים את חובתנו המוגברת לשמש משענת בעת קושי, ולא להפוך למכשול נוסף בדרך לשיקום.
במקרים רבים, מי שמחליט להתקשר עם עורך דין לאחר פציעה שהתרחשה בזמן ועקב השירות, נמצא בנקודה הפגיעה ביותר בחייו. במצב כזה, "חופש החוזים" הופך כמעט לאשליה. ללא הגבלה ברורה של שכר הטרחה - בדומה למגבלות הקיימות מזה שנים בתביעות נפגעי תאונות דרכים או בתביעות מול הביטוח הלאומי, נכים רבים ימשיכו להשאיר סכומי עתק מכספי השיקום שלהם על שולחנם של עורכי הדין.
אל לנו לטעות, לא מדובר בשוק חופשי אלא בכשל שוק של ממש. זהו אינו מאבק גילדאי. זהו אינו "עוד ויכוח". זהו מבחן ערכי לחברה הישראלית כולה. המדינה, ששלחה את אנשינו אל החזית, אינה יכולה לעמוד מן הצד ולמשוך בכתפיה. בדיוק כמו הציפייה ששירותו של אגף השיקום ימשיך להשתפר, ובדיוק כמו הרצון לראות קמפיינים עם דוגמנים קטועי רגליים, כך נדרשת מהמחוקק ההעזה להתערב, ולקבוע רף מקסימלי, ברור ובלתי ניתן לעקיפה. די לעושק, די לאפליה.
הגבלת שכר הטרחה היא אינטרס של כולנו: של הנכים שזקוקים לכל שקל כדי להשתקם, ושל ציבור עורכי הדין ההגונים שמבינים שמודל עסקי שמבוסס על ניצול מצוקה מאבד את זכות הקיום המוסרית שלו. המדינה חייבת להוכיח שהברית שלה עם לוחמיה אינה מסתיימת ביום השחרור, וההזמן להגביל את שכר הטרחה הגיע מזמן.
התרעות פיקוד העורף