הוויכוח הדבילי ביותר בעיניי הוא בין אנשי הקיץ והחורף | ניר קיפניס

השבוע נפלה עליי אימת הקיץ. לא מדובר עדיין בחרדה שמשתלטת עליי בחודשים אוגוסט־ספטמבר (שלתחושתי הסובייקטיבית לחלוטין החליפו את יולי־אוגוסט כחודשיים החמים בשנה, לתשומת לב הקורא שלמה ארצי), שבהם אני מחשב כל יציאה מהבית אל התופת שבחוץ, אף בשעות נוחות יחסית כחמש בבוקר או שמונה בערב. ובכל זאת אימה, גם כי הפחד שלפני תמיד רע יותר מהחוויה עצמה.

תכף אשוב לאותה גלויה מוכתמת באגלי זיעה שקיבלתי מעוד חודשיים־שלושה (כתוב בה גם מי הולך לנצח בבחירות, אבל אני לא רוצה לקלקל לכם את ההפתעה), אבל קודם כל אקדים ואומר שאם יש ויכוח דבילי בעיניי, הרי זה ההוא שמתנהל בשצף קצף ברשתות החברתיות בין אנשי הקיץ לאנשי החורף.

מכל השסעים שמפלגים בין בני אדם במקומותינו, על רקע דת, אמונה, מגדר, נטייה פוליטית, עדתיות ועוד, זהו ללא ספק המטומטם ביותר, ולו רק מפני שאין לנו מה לעשות בקשר אליו. בינואר נרעד מקור אף בסלון ביתנו, אלא אם נפעיל חימום. בקיץ, נרצה או לא נרצה, נהיה לשלולית מהבילה שנספגת בבד החולצה.

אז מבלי להעמיס על התחושה הפיזיולוגית שלי שום מטען אידיאולוגי - מרומנטיקה של יום גשום ועד לזעם הקדוש של יום קיץ לוהט - אחזור עימכם אל הרגע שהטיל עליי אימה. זה היה בטיול הערב שלי עם הכלבה, פעולה שהיא כמעט מדיטטיבית עבורי: מונוטונית עד כדי כך שהיא מאפשרת לרוח להתנתק מהגוף ולמחשבה לרחף למחוזות נעלים יותר.

שבתי הביתה בראש מרוקן מטרדות, מוכן כבר להתקין לנו את ארוחת הערב ואחריה להתפרקד מול המסך המרצד, בשגרה נעימה של יום חולין, ולפתע חשתי צורך עז להתקלח.

למקרה שתהיתם, אין כאן שום מטאפורה אלא רק תחושה דביקה שעמדה בסתירה לידיעה שאך לפני כמה שעות, עת חזרתי מהשחייה שלי בים הפתוח, התקלחתי עד שעלה ממני אד נעים בניחוח סבון מהול במים חמימים.

מדענים נוהגים להצביע על 21 ביוני כיום הראשון של הקיץ, אבל זה רק מפני שהם מחלקים את שנת השמש לרבעים מדויקים: סביב 21 במרץ כיום הראשון של האביב; 21 ביוני, כאמור, היום הראשון של הקיץ; סביב 22 בספטמבר, היום הראשון של הסתיו; ו־21 בדצמבר היום הראשון של החורף.

הבעיה עם החלוקה הזאת היא בהתעלמותה המוחלטת מיחסי הגומלין בין העונות - קצת כמו להרכיב קבוצת כדורגל מושלמת על הנייר, לפי השחקנים הטובים בעולם בכל עמדה, מבלי להביא בחשבון את האינטראקציה ביניהם (בכל זאת אנחנו שבוע לפני מונדיאל). לכן אציע מדד מדויק הרבה יותר, גם אם סובייקטיבי משהו: היום הראשון של הקיץ הוא היום שבו בלי שום סיבה מיוחדת חשת צורך עז להתקלח שוב.

לא אכחד שיש כאן גם עניין של גיל. אני לא זוכר שהיה לי חם מדי או קר מדי בגיל 20. כלומר, יש לי זיכרון של עצמי רועד מקור בחורף הלבנוני, אי אז במחצית השנייה של שנות ה־80 או רותח מחום בשטחי האש של צאלים, אבל זה במדים. באזרחות התבטאו חילופי העונות אצלי בעיקר בהחלפת חולצת הטריקו עם השרוולים הקצרים בחולצה ארוכה (אם תרצו: טי־שירט בסווטשירט), את המכנסיים הקצרים בג'ינס, ואת הסנדלים בנעליים.

השנים שחלפו מאז גרמו לי (אולי) להתפייס עם גזרתי המתעבה, אבל סכסכו ביני ובין האקלים: יותר קר לי בחורף, ממש כמו שחם לי יותר בקיץ.

הנה כי כן עברתי, אם כי לא ביעף, מ"בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל, אנו אוהבים אותך מולדת בשמחה, בשיר ובעמל" ל"קיץ בא ושוב זה חם, בואי ונברח לים", שיר שהפזמון שלו מתמצה בשתי מילים: "כמה חם!", ואם יורשה לי להוסיף מילה אחת לשירת רבנו אריק, זצוק"ל, הרי שזו תהיה "ולח", לאמור: כמה חם ולח!

חם ולח עד שנהיה כבר בלתי אפשרי לקיים את החלק השני של השיר הראשון, לאמור: "ממורדות הלבנון עד ים המלח, נעבור אותך במחרשות" (אלא אם כן אתה תאילנדי), כפי שהבטיח אלתרמן, לעומת הציווי האיינשטייני: "בואי נישאר בים, שם בתוך החול, הכי קרוב למים".

כן, הקרבה לים, שאותו גיליתי מחדש בגיל המופלג של 56 (הי, אני עדיין שוחה כמעט מדי יום במשך שעה ומעלה!), מהווה נחמה מסוימת לידיעה שבעוד כחודשיים מהיום לא יהיה די אפילו במקלחת שנייה כדי לשטוף מעליי את הזיעה הדביקה, כי בניגוד לחלק מרעיי הווירטואליים, איני מעמיס הגות, שלא לומר פילוסופיה יתרה על האקלים: בקיץ אני פשוט גבר שמן שחם לו, זה שלא ירא אלא את צירוף המילים המבהיל ביותר בשפה העברית: "הביל במישור החוף".