גפן הציג עמדה בלתי מתפשרת. "הילדים מעליי. אני אף פעם לא מקום ראשון", אמר. בהמשך תקף הורים שלדבריו אינם מציבים את ילדיהם במרכז חייהם: "יש המון הורים שאני קורא להם 'פושעים'. עדיין מקום ראשון, יוצאים כל הזמן ובמסיבות, והילד כמו ריהוט בבית". כשנשאל על העזרה שהוא מקבל בגידול הילדים, השיב: "יש לי רק מטפלת לילה למוּן. אני איתם, כי אם אתה מביא לעולם ילד, אתה אחראי עליו ועל האושר שלו".
רותם סלע סירבה לקבל את החלוקה הזאת. "אני חושבת שזה מסר מסוכן", השיבה. "למה מישהו צריך להיות מעליך? למה אתה לא יכול להיות גם בשביל עצמך וגם בשביל הילדים?". מאוחר יותר כתבה: "את אמא נהדרת גם כשאת חשובה לעצמך. גם כשאת יוצאת לעבוד. גם כשאת נלחמת על הקריירה, החלומות, התחביבים או החברים שלך".
הבעיה בוויכוח הזה אינה בשאלה מי צודק, הבעיה שהוא מניח שלכל ההורים יש את הפריבילגיה לבחור. המציאות הישראלית של השנים האחרונות מלמדת אחרת. יש הורים שלא שואלים את עצמם אם הילדים במקום הראשון או השני. הם עסוקים בצורך לתפקד, לעבור את היום, לשרוד ולהגן על ילדיהם, לתת מענה לקשיים של ילדיהם.
האם היא אם פחות טובה משום שהיא נשארת בצפון למרות הסכנה? מה אם יש רצון, אבל אין היתכנות כלכלית לעזוב הכול ולהתחיל חיים חדשים במקום שקט יותר ונטול סכנת חיים יומיומית? לטעמי, דווקא במציאות הזו מתגלה יום-יום עוצמתה של נירית כאמא.
וכך גם לגבי משפחות המילואים. מאז פרוץ המלחמה, אלפי אבות ואמהות גויסו שוב ושוב לתקופות ממושכות. יש אמהות שנשאו ונושאות לבדן בנטל ניהול המשפחה והבית במשך חודשים. האם הם הורים פחות טובים? ודאי שלא. ההפך. רבים מהם משלמים מחיר אישי כבד דווקא משום שהם לוקחים אחריות.
נוכחות, קרבה רגשית
גם השיח הכלכלי נעדר כמעט לחלוטין מהוויכוח הזה. כשגפן מספר שיש לו מטפלת לילה לבתו התינוקת, הוא מתאר בכנות את מציאות חייו, אבל עבור רוב ההורים בישראל מטפלת לילה זו אינה אפשרות בכלל. רובם לא יכולים לבחור מתי לנוח, מתי לעבוד ומתי להיות עם הילדים.
לא כל ההורים מתחילים מאותה נקודת פתיחה. לא כל ההורים נהנים מאותם משאבים, מאותו זמן פנוי או מאותה יציבות. יש מי שמתמודדים עם מלחמה, עם פינוי, עם מילואים, עם משבר כלכלי או עם שחיקה יומיומית. הם לא בוחרים בין עצמם לבין ילדיהם. הם מנסים להחזיק את שניהם יחד.
לכן הורות אינה יכולה להימדד באמצעות סיסמה אחת. לא "הילדים תמיד במקום הראשון", ולא "ההורה תמיד במקום הראשון". החיים מורכבים יותר מהצהרות שנשמעות טוב באולפן טלוויזיה. הורה טוב אינו מי שמוחק את עצמו לחלוטין, וגם לא מי שמציב את עצמו במרכז. הורה טוב הוא מי שממשיך לקום בכל בוקר, גם כשהוא מותש, גם כשהוא חרד, גם כשהוא רחוק מהבית - וממשיך לעשות כמיטב יכולתו עבור ילדיו.
הורות אינה נבחנת ברגעים שבהם הכול אפשרי, אלא דווקא ברגעים שבהם האפשרויות מצטמצמות. לא ביכולת להיות מושלמים, אלא בנכונות להמשיך להיות שם. תחת אזעקות, קשיים כלכליים וחרדה מתמשכת. במבחן הזה מוכיחים הורים בישראל יום-יום שהורות אינה אידיאל לבחירה - אלא התמדה, אחריות ואהבה.
התרעות פיקוד העורף