הטיעון הרשמי הוא "סנקציות לא יגייסו אף חרדי", אבל הסנקציות הכלכליות יעבדו מצוין, אם יהיו קבועות לאורך זמן. מה שכן, הן לא עובדות כשכל הזמן נדמה שתכף הן יבוטלו והמגזר החרדי "יחזור לשגרה". זה המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו.
אין טעם להתעצבן או לשנוא את כל החרדים. ההתנגדות לחוק חייבת להיות ערכית ועניינית. צריך פשוט להבין שהמפלגות החרדיות אינן יכולות להמשיך לשבת בממשלות ישראל עד להודעה חדשה. מדוע? כי בכל פעם שהממשלה תהיה בנקודת חולשה הן יחתרו לאותו יעד, בניגוד לערכי הציונות, לרצון העם ולדרך שבה רובנו כיהודים תופסים את לימוד התורה.
כל עוד המפלגות החרדיות ישבו בממשלה, הן יעשו את מה שעשו במהלך כל הקדנציה האחרונה: התעלמות מנטל המלחמה, התעלמות מדרישות צה"ל, הצבעה בעד המשך המלחמה מחד תוך גיוס מאות אלפי ישראלים, אבל התעקשות על מאה אלף בני גיל גיוס במגזר החרדי שלא יישאו בנטל, בין שהם לומדים תורה ובין שלא.
בליכוד ובציונות הדתית מתקשים לג'נגל בין הרצון הפוליטי לשמר את "הגוש" ובין הידיעה שזהו קו אדום עבור מצביעים רבים. לכן, מנסים שם לתרץ את המהלך בכך ש"גם גנץ אמר שייתן דף חלק לחרדים" או ש"גם באופוזיציה יסכימו לתת לחרדים כל מה שירצו כדי להקים ממשלה".
לנוכח הניסיונות לטשטש את המציאות הברורה באמצעות הרבה רעש, יש שלוש מסקנות שחייבים לזכור. הראשונה היא שעדיף מי שמצהיר מראש שלא יסכים לחוק השתמטות ולא משנה באיזו גרסה, על פני מי שמוכן לחתום על חוק כזה כבר עכשיו. מי שרוצה לפתור אחת ולתמיד את האנומליה הקשה של הנשיאה בנטל, עדיף שייתן קרדיט פוליטי למי שלפחות מצהיר שיחתור לשירות שווה לכולם, כולל חרדים וערבים.
המסקנה השנייה היא שהממשלה הבאה חייבת להיות ממשלת ימין־מרכז מעורבת, ללא מפלגות חרדיות וגם ללא מפלגות ערביות. אין ברירה: אם רוצים לפתור את הפלונטר, צריך להיפרד מה"גושים".
המסקנה השלישית היא שלימוד תורה הוא אכן ערך שצריך לכבד במדינה היהודית. אבל במקום חוק, אולי צריך לחוקק במוחנו את הערכים האמיתיים של התורה כדי שלא יעשו עלינו סיבוב. רבי עקיבא אמר שהתורה כולה היא ואהבת לרעך כמוך.
איפה בדיוק זה נמצא בחוק היסוד של המפלגות החרדיות? עיקרון ערכי נוסף הוא שדרך ארץ קדמה לתורה. הרב עובדיה יוסף בעצמו פירש, "אם אין דרך ארץ במשא ומתן עם הבריות, אין תורה". כיבוד התורה משמעותו בראש ובראשונה התנהלות ביושרה.
התרעות פיקוד העורף