אינני שונא חרדים, אבל לאחרונה הקווים האדומים נחצו כאשר קנאת קיצונים ותאוות בצע מאיימות על הבית המשותף. אני מוצא את עצמי שוב נפגע מאנשים שפעם קראתי להם "אחיי החרדים". הם כבר לא אחיי, אחים לא מתנהגים כך.
אני מגדיר עצמי כיהודי. זהות זו חשובה לי, מחברת אותי להיסטוריה ולתרבות של העם שלי ולערכים המשפחתיים שלי, שמקורם ביהדות ספרד. דווקא ממקום זה איני יכול עוד לעצום עיניים מול קבוצה ההולכת וגדלה של חרדים קיצוניים, שעוברת את הגבול ומעשיה מעוררים בי חרדה וחלחלה.
אלה לא בני עמי, אין לי כל קשר איתם. היהדות היפה של "ואהבת לרעך כמוך" ושל "גר, יתום ואלמנה" שייכת לי אך לא להם, ואיני יכול לסמוך עליהם, כי מטרתם היא רק לנצל אותי ואת שכמותי, ואם לא דרך הפוליטיקה - אז בכוח.
דמו בנפשכם שאירוע כזה היה מבוצע כלפי משפחה יהודית באירופה או בארצות הברית, איך היינו מגיבים? כמה היינו מזועזעים ומזדעקים, ובצדק. היינו מכנים זאת פשע שנאה ואנטישמיות. העובדה שזה קרה אצלנו בבית על ידי "אחינו" הופכת את המעשה למכאיב יותר ומרחיק אותי מהם ומהיהדות שלהם.
בתיעוד קשה אחר נראה יהודי חרדי מבוגר הנושא שלט נגד גיוס חרדים, ואומר על חיילי צה"ל: "אני שמח שהם מתים... ואם הילדים שלי היו בצבא, הייתי הורג אותם או מתפלל שימותו".
כיצד הגענו למצב שבו אנשים שאמורים לייצג את תורת ישראל, מביעים שנאה כזו, שמחים על מות חיילים, על מי שמגן על חייהם, ואם זו אינה הסתה - כנראה זו טיפשות ובורות.
השילוב שבין הקצנה מילולית ופיזית לבין דרישות כלכליות מנותקות מגדיל את הקרע העמוק, שיהיה קשה מאוד לאחותו. כיהודי וכישראלי אני מאמין בערבות הדדית ובכבוד הדדי, אבל כאשר קנאות קיצונית ותרבות ה"שנור" מחליפה את המוסר ומשתמשת באלימות, חובתנו לשרטט גבול ברור ולומר - עד כאן.
התרעות פיקוד העורף