מכירות החיסול כבר החלו, ולא מדובר במדפים עמוסים בחנויות או במבצעי סוף עונה. מדובר במכירת החיסול של נכסי המדינה ובעיקר של ערכיה. אותם ערכים שהאבות המייסדים טרחו לזקק אל תוך מגילת העצמאות, המסמך המכונן שנועד להבטיח לא רק מדינה יהודית, אלא גם חברה מוסרית, דמוקרטית ומלוכדת.
ובכל זאת, כאשר אני פוגשת אנשים ברחבי הארץ במרכז, בפריפריה, בימין, בשמאל ובמרכז הפוליטי אני שומעת בעיקר את אותם קולות: בלבול, תסכול, עצב וייאוש. תחושה עמוקה שמשהו בסיסי נשבר.
לאחר יותר משני עשורים שבהם נשמתי את אוויר הכנסת מקרוב, אני יודעת שרוב האזרחים מחליטים ברגע האחרון. הם יבחנו את המועמדים, ינתחו את המציאות, יתלבטו, ורק אז יעמדו מול הקלפי. אבל הפעם נדמה לי שמשהו עמוק יותר יכוון את היד האוחזת בפתק.
ה־7 באוקטובר נצרב בתודעה הלאומית כטראומה מכוננת. הוא כיווץ את הבטן של כולנו, טלטל את תחושת הביטחון והעלה את מפלס החרדה למקום שלא הכרנו. אפשר להציף אותנו בסיסמאות, בקמפיינים ובספינים, אבל בסופו של דבר הטראומה הזו תהיה אחד הגורמים המרכזיים שיכתיבו את ההכרעה.
בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב שהשסע הפנימי מסוכן לא פחות מאויבינו מבחוץ. אך בניגוד לאיומים חיצוניים, כאן האחריות היא של כולנו. הפוליטיקאים ממשיכים, לעיתים קרובות, ללבות את האש. כל אמירה, כל ציוץ וכל נאום הופכים לעוד לבנה בחומת הפילוג, מתוך תקווה לגרוף עוד כמה קולות מהמחנה שלהם. אלא שנדמה שגם המחנות עצמם כבר עייפו. הציבור מאס בפוליטיקה של הפחד, השנאה וההסתה.
מי שיעז להוביל את הדרך הזו ייטול סיכון פוליטי לא מבוטל. אולי יאבד חלק מה"בייס". אבל האלטרנטיבה חמורה בהרבה: לאבד את האמון, את הלכידות, ובסופו של דבר את עתיד המדינה.
דווקא בתוך הכאב, הבלבול והחזיתות הפתוחות, קיימת הזדמנות נדירה. הציבור צמא לתקווה, לשפיות ולריפוי. מי שיהיה הראשון להציע אותן לא בסיסמאות אלא במעשים עשוי לזכות לא רק בהנהגה, אלא גם באמון של עם שלם המבקש להתחיל מחדש.
התרעות פיקוד העורף