"המקלטים היו סגורים, לקח לי זמן להבין בכלל את הדבר הבל ייאמן, שיש מחבלים באופקים", דנינו משחזר. "האסימון נופל כשאחייני מטלפן אליי: 'אני רואה מחבלים אצל השכנים'. אני מנהל את האירוע מהבית שלי ומהחמ"ל, בעוד קציני המשטרה והשוטרים שלי ממהרים לנובה. יש ראש עיר בישראל שיודע איך מתמודדים עם דבר כזה?".
תיירות מלחמה
מצידו השני של בית הכנסת, לצד הכיכר השכונתית, פועלים מיוזעים מסרי לנקה יוצקים בטון, מקימים את אתר הזיכרון הרשמי לחללים. בציוד של המחבלים, מספר אורי, נמצאו שלושה פריטים: ספר קוראן, כדורי מרץ ומפה של השכונה. "בצילומי מצלמות הגו־פרו שלהם גילינו דמויות שעבדו פה לפני המלחמה וחזרו כרוצחים מתועבים", הוא אומר.
שלא ברצונה, הפכה אופקים מעיר שכוחת אל כמעט לעיר של תיירות מלחמה. קבוצות מחכות כאן בתור לשמוע את סיפורם של רחל אדרי ושאר התושבים, לחוש מקרוב את מוראות הימים הנוראים שעברו על שכונה זו במערב העיר.
"רק בשעה 2 לפנות בוקר הסתיים האירוע. אנחנו מתחילים לאסוף את הגופות, כהכנה להלוויות", ממשיך ראש העיר דנינו. "'אין הלוויות', אומרים לי מפיקוד העורף. 'תעבירו אותם למחנה שורה'. 'אנחנו יודעים מי הנרצחים', אני משיב לו, והוא בשלו: 'זו פקודה מהמשטרה'. מאוחר יותר עברנו שלושה שבועות של הלוויות".
יומיים לאחר 7 באוקטובר הגיע ללשכת ראש העיר קצין צה"ל בכיר והודיע כי הוטל עליו לבצע טיהור נוסף ברחבי אופקים, לוודא שלא נשארו בה מחבלים. אלפי חיילים הסתובבו בעיר, עברו רחוב־רחוב, בית־בית. "בשעה 4 אחר הצהריים יכולתי לבשר לתושבים בהודעת וואטסאפ: 'אין מחבלים באופקים!', פתחתי את העיר מחדש", נזכר דנינו.
חלק מתושבי אופקים יצאו להפוגות באילת. דנינו מעיד שבמשך שלושה שבועות גם הוא חי בחשש. בביתו הוצב מדי לילה שולחן בצמוד לדלת הכניסה, להגנה מפני מחבלים. זה היה כל הזמן באוויר.
היו תושבים ששאלו מתי מפנים את העיר, אבל החלטת המועצה הייתה לא לפנות. זו הייתה גם עצת פורום הפסיכולוגים. דנינו התנה את קבלת העצה בכך שגם הפסיכולוגים יישארו בעיר, כעובדי העירייה ולא כפסיכולוגים, ולא יצאו ויבואו. והם הסכימו.
בדרך ל־80 אלף
ראש העיר מביט קדימה. "אופקים תהיה המרכז החדש של מדינת ישראל", הוא מתנבא. "המדינה תימתח לכיוון שלנו, לא תהיה עוד פריפריה. ב־50 דקות מגיעים ברכבת לתל אביב".
דנינו נערך לקלוט עוד 18 אלף תושבים לקראת היותה של אופקים עיר בת 80 אלף נפש: "זו תהיה עיר דיגיטלית, כל השירותים יינתנו באמצעות בינה מלאכותית, וגם נהיה מרכז האגרוטק של ישראל. מערכת החינוך שלנו מכוונת למקצועות האגרוטק. זו תהיה קפיצת המדרגה של אופקים".
דנינו אינו מסתיר את גאוותו בשל ההישגים. הוא מדבר על בניית מרכז חדשנות ומעבדות אגרוטק, הקצאת 300 דונם לחקלאות ניסיונית, הקמת אזור תעשייה למפעלים עתירי ידע ובעיקר על היפוך המגמה של ההגירה השלילית: "אנחנו משווקים יחידות דיור בכמויות גדולות. האוכלוסייה הוכפלה במשפחות צעירות עם שניים עד ארבעה ילדים. רוב המצטרפים החדשים הם אקדמאים או מהנדסים".
אנחנו מסיירים במרחביה של אופקים המתחדשת, ולעינינו נגלה אופק חדש. פארק עצום שמוקם ובמרכזו מבנה עתיק, מצודה שבנו הטורקים בסוף המאה ה־19. ברחבת המבנה היפהפה, המיועד לשימור, כבר מתקיימים אירועים חגיגיים. במרכז העיר אנחנו נחשפים לפעילות בני נוער בבית הספר הצמוד למרכז החדשנות והמדע. הצעירים עוסקים ברובוטיקה, המתורגמת מהמסך אל השולחן. זהו דור העתיד לא רק של אופקים, אלא של ישראל כולה.
אופקים, עיר שעברה מכאב ונהי לחיוכים ולצמיחה, הגם שעודנה מלקקת את פצעיה. והיא סמל לחדשנות ולגאווה. כמה אנו זקוקים לאופטימיות הקורנת ממנה בימים טרופים אלה, ולא רק בבירת הנגב המערבי.
התרעות פיקוד העורף