שליין הוא שמאלני ליברל דמוקרט אמיתי, לא זז ולא מוותר, לכן הוא לא סופר את מפלגות "המרכז" שמציעות פשרות נבובות בעידן של הכרעות. אותן מפלגות מאמינות שאפשר להרכיב ממשלה לפי ההנחה שרוב העם מסכים על מרבית הנושאים. זה שורש כל הרע בעיניו, משום שבזמנים קשים נדרש כיוון ברור. אנחנו מתקרבים לצומת, ורק נקיטת עמדה בנושאים השנויים במחלוקת תקבע לאן המדינה תלך.
כשהוא עומד מול צעירים חובשי כיפה במכינות, באוניברסיטאות ובמכללות, הוא מציג בפניהם את תוצאות כהונת הממשלה, ואת מפעלותיהם של שריה. המלחמה הבלתי נגמרת, ההרוגים הרבים, ההבטחות וההתרסקויות. בכך הוא חושף את תמימותו של הדור הצעיר, שמלא בסקרנות, עניין פוליטי, אמונה יוקדת, אבל לוקה בראייה בלתי מורכבת. מולם הוא נראה פיכח, בוגר וישר.
"זאת עוצמה יהודית?", הוא נואם מול עיניהם המשתאות, "עוד מקלט ועוד הרוגים. אם הייתה מטרה, היינו מבינים... מה שקורה בשלוש וחצי השנים האחרונות זו עוצמה יהודית? ככה הראינו למזרח התיכון מי בעל הבית? הם טועים. תפיסת העולם של הימין המלא התפוצצה להם ולנו בפרצוף".
זה מפגש שמנפץ שתי תיבות תהודה של שני המחנות, כאילו חיינו בשתי מדינות שונות: לאומית־אמונית וליברלית־חילונית. זו פגישה מרתקת בין שתי מציאויות הפוכות, שניזונות ממנהיגים אחרים ומכלי תקשורת שונים. הם מקשיבים ומבינים שהאמת חמקמקה, לאף צד אין בלעדיות עליה. יותר משזה מפגש בין שני צדדים צודקים, זה מפגש של שני צדדים משוכנעים, שפתאום פוקחים עיניים ומתבוננים. חילוני תל־אביבי עומד מול דתיים, חלקם מתנחלים, ומחליף איתם דעות על עתיד המקום שבו אנחנו חיים.
שליין מגיע בטיימינג מושלם, עם כוונות טובות ויושרה. הוא לא מקשיב כדי להכיל, הוא שומע כדי לשכנע. דווקא בעידן של פייק ניוז והנדסת תודעה, זו מניפולציה הגונה.
הוא רציונליסט בתקופה רליגיוזית. הוא מדבר מתמטיקה, הם חושבים תורה. כשרבים נעים ימינה ותופסים את קיומנו דרך פריזמה אמונית, תנ"כית, דתית - שליין נותר בשלו. אין שום קשר, לדידו, בין התפילה בהפרדה לטבח שמחת תורה. בעיניו רק מעשים ארציים משליכים על תהליכים. גם אם לא מסכימים איתו, אי אפשר שלא להתרשם מסידור המציאות הקוהרנטי שהוא מציג.
המפתיע הוא שכמעט ואין חברי כנסת מהאופוזיציה שחושבים או מדברים כך. חלקם רופסים, אחרים מפחדים, ויש שסתם לא מעניינים. הוא לא מתנחמד או מתרפס. ייאמר לזכותו שמעולם לא היה נחמד.
התרעות פיקוד העורף