1. זקן? נער פוחז
אנשים שאלו את עצמם מה יש לו מבן־גוריון פתאום. התשובה הגיעה במעלה דבריו של נתניהו: בן־גוריון, הוא אמר, היה מנהיג דגול, אבל הוא לא היה מסוגל להגיד "לא" לאמריקאים ולמעצמות. נתניהו התכוון למבצע סיני, שכונה גם מלחמת "קדש", כשישראל יצאה בשנת 1956 למלחמה יחד עם בריטניה וצרפת וכבשה את כל חצי האי סיני מידי המצרים. נתניהו הסביר שלבן־גוריון לא הייתה היכולת לשמור על ההישג והוא נאלץ להתאים את עצמו לתכתיבי המעצמות. מדינה קטנה מוקפת אויבים בת 8 בסך הכל כבר הכריזה על עצמה "מלכות ישראל השלישית", אבל אז הבינה את מגבלות הכוח, וחזרה הביתה עם זנב מקופל.
אצלי, אמר נתניהו, זה לא יקרה. בן־גוריון הגדול התקפל בפני האמריקאים. אני לא אתקפל. אנחנו פועלים בכל הגזרות ולא נתקפל. יו"ר יישובי קו העימות משה דוידוביץ שאל משהו כמו "אבל ראש הממשלה, הרי ברור שאנחנו מוגבלים בלבנון, שאנחנו פועלים רק בדרום לבנון". בשלב הזה התערבה בשיחה הגרסה היותר גרוטסקית ופחות רהוטה של נתניהו, הלא הוא ישראל כ"ץ, שאמר "אנחנו לא מוגבלים בשום מקום". נתניהו השתלט מיד בחזרה על השיח ובפאתוס דרמטי הודיע לנוכחים: "אני אגיד לכם, אנחנו פועלים בכל לבנון, בכל לבנון, גם בביירות, גם בבקעא וגם בדרום לבנון!". בשלב הזה נתניהו התנצל שהוא חייב ללכת, ועזב את המקום. לא השאיר מקום לשאלות. את הנאמבר שלו הוא נתן.
השאלות נשאלו עוד לפני כן, באותו בוקר, בשעה תשע וחצי, כשאותו פורום של ראשי יישובי קו העימות נפגש גם עם הרמטכ"ל וקציני צה"ל בכירים בעמיעד. כשרב־אלוף זמיר נשאל על ידי אחד מראשי המועצות מדוע צה"ל מוגבל בפעולתו רק לדרום לבנון ולא פועל מצפונה לו, השיב: זו שאלה שאתם צריכים לשאול את הדרג המדיני.
כי אחרי שנתניהו סיים את נאום ה"לא אתקפל" ו"אנחנו פועלים בכל מקום", הרימה המציאות את ראשה הכעור ולאט־לאט, בתוך כמה ימים, התברר שנכפית עלינו הפסקת אש ואסור לנו לתקוף בביירות ואסור לנו לתקוף בבקעא וצריך לקבל אישור מוושינגטון על כל דבר, עוד לפני שמתחילים ללחוץ עלינו לפנות את צה"ל ממאחזיו בלבנון ולהתקפל. הרי בסוף, גם זה יקרה. אבל היי, ביבי נאם!
אין בעולם כולו, בכל ההיסטוריה, אדם שהוא הנגטיב המושלם של דוד בן־גוריון, יותר מבנימין נתניהו. "הזקן", שהקים כאן מדינה על עיי חורבות. שנלחם בחמש מדינות ערב ובכנופיות המקומיות בראש יישוב נרדף וזעיר בן 600 אלף יהודים, חלק מהם פליטים, מעט מאוד תחמושת אלמנטרית, מעט מאוד נשק ומעט מאוד ברירה. בן־גוריון, שהלך כנגד כל הסיכויים והכריז על מדינה כשמאחוריו אין כלום, רק הים התיכון וים גועש של ערבים שנשבעו לזרוק אותנו לתוכו.
נתניהו, 78 שנים אחרי תעודת הלידה שעליה לא חתם אביו, כותב עכשיו את תעודת הפטירה של אותה מדינה. כותב אותה בדם. לדעתי, לו היה איתנו בחיים, גם אביו היה מזדעזע. תחשבו על כל ראשי הממשלה שהיו כאן, חוץ מבן־גוריון. על שרת, אשכול, גולדה, פרס, רבין, בגין, שמיר, שרון, אולמרט. בנט ולפיד עוד פעילים, אז אני חוסך מכם אותם. מה כל אחד מראשי הממשלה היה אומר לנוכח מעלליו של הנוכחי.
אתה לא בן־גוריון, מר נתניהו. הייתי אומר שאתה מוקיון, אבל מוקיון אמור להצחיק. אתה לא מצחיק. אתה בעיקר מבעית. ההרס שאתה מפזר כאן מסביב, על הטיפות האחרונות של הדלק שאין, הוא חסר תקדים. איבדת מזמן את הבלמים, את הבושה, את האחריות, את הממלכתיות. אתה כשל חיסוני בגופה של המדינה. אתה עושה בדיוק ההפך מכל מה שהטפת לו כל חייך. מקדש את הטפילות, מחזק את המגזרים המשתמטים, ממשיך להאכיל את השמן בעודך בועט בראשו של הרזה, מפרק את מערכת המשפט שעליה הגנת, מבטל את עצמאות השופטים שבה התפארת, ועוד ידך נטויה.
הכל הולך, הכל כשר, אפילו הדילים הרקובים, המושחתים ומעוררי הבחילה ביותר שאתה חותם עליהם עם שותפיך המשתמטים, האנטי־ציוניים, על חשבוננו, כבר לא מרגשים אף אחד. כבר לא מצפים ממך לכלום, חוץ מהתקווה שתשאיר משהו לאלה שיחליפו אותך, מתישהו.
2. המשקפיים הוורודים
נתניהו התעלם, שוב, מכל האזהרות והעצות ושכנע את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין חד־צדדית. זה אפשר לאיראנים להפסיק לקיים את ההסכם, דבר שאותו עשו בקפדנות עד אז. איראן התקדמה במהירות לגרעין, הוסיפה אלפי צנטריפוגות והעלתה את ההעשרה לרמה כמעט צבאית, כשהיא צוברת חומר מספיק ל־11 פצצות.
גם הפיאסקו הזה לא הספיק לנתניהו. טראמפ הובס, פרש, אבל חזר. לא אלמן ישראל, בטח שלא נתניהו. הוא הצליח לשכנע את הנשיא לצאת עם ישראל למלחמת גוג ומגוג שהחלה בהישגים צבאיים חסרי תקדים והסתיימה, גם היא, בפיאסקו. את הגרעין האיראני לא הצלחנו להרוס, אבל את היחסים עם המפלגה הרפובליקנית, דווקא כן. המשטר האיראני נותר על כנו, מחוזק יותר, קיצוני יותר, חושש הרבה פחות. תשתית הגרעין נותרה אף היא באיראן. כמו גם האורניום.
זה כמובן מופרך לגמרי ומזכיר קצת את מה שהוא אמר בתחילת משבר הקורונה, כשהתברר שיש גם מקרים של הדבקה חוזרת בנגיף. הוא טען שזה יכול להיות סופה של האנושות. ובכן, האנושות עוד כאן. גם אנחנו, אם כי זה נראה זמני יותר מאי פעם.
סנוואר הוא משק כנפי הפרפר שהניע את כל מה שקרה כאן, החל בטבח הנורא בעוטף עזה, דרך המלחמה האיומה, דרך חיזבאללה, בואכה איראן. נתניהו של לפני 7 באוקטובר לא היה עושה כלום, אף פעם, בשום חזית. מאיפה אני יודע? כי זה בדיוק מה שהוא עשה לאורך כל שנות שלטונו הארוכות. שום דבר. הנציח את הסטטוס־קוו, קידש את ההכלה, הבליג על הכל, ברח מכל עימות או הרפתקה. העיקר להישאר ראש ממשלה. מי שחילץ אותו מכל זה, למרבה הפלצות, היה סנוואר. קשה אפילו לכתוב את זה, אבל לפי ההיגיון של נתניהו מי שהציל אותנו היה סנוואר.
3. נביא הדור
מסיבת העיתונאים שכינס ליברמן כשהחליט להתפטר מתפקיד שר הביטחון, ב־14 בנובמבר 2018, אחרי שנתניהו החליט להביא לרצועת עזה כסף קטארי במזומן ובלם את מאמציו של ליברמן ללכת לפעולה צבאית, הכילה אף היא את כל הסיפור. ליברמן מסביר מדוע התפטר ולא חוסך בפרטים. כל מה שאמר אז, התגשם.
לדבריו, המבצע צריך להימשך שלושה חודשים וצריך לקצר אותו כמה שאפשר. ליברמן אמר שהסבירות שהמבצע יאושר על ידי הקבינט לפני מרץ 2017 (מועד השלמת הקיר הסלרי התת־קרקעי) נמוכה, והנחה לבצע בינתיים ולפגוע בכמה שיותר מטרות שלא צריך לקבל עליהן אישור חריג. הוא הורה להכין את המבצע לפעולה, להמשיך לאסוף מטרות, בדגש על מטרות עצימות, מגדלים, מטרות שלטוניות ואיכותיות, כדי שמכת הפתיחה של המבצע תהיה משמעותית ותקל על ההמשך.
ארגמן חלק עליו. לדבריו, "לחמאס יש קושי להתחמש בנשק תקני. חיסול חמאס עלול להעלות גורמים יותר קיצוניים כמו ג'יהאד אסלאמי. הקיר הסלרי אמור למנוע מחמאס יכולת חדירה לישראל".
כאן צריך להוסיף שארגמן, והשב"כ בכללו, אכן האמין שחמאס מורתע ושהוא האופציה החמורה פחות ממה שיש ברצועה (ג'יהאד אסלאמי, ארגונים סלפיים וכו'), אבל השב"כ גם החזיק בדעה מוצקה וקבועה בצורך לפעולה צבאית נרחבת נגד חמאס בכלל, או לפחות עריפה מאסיבית של כל צמרת חמאס, כולל סנוואר ודף. הצעותיהם של שלושה ראשי שב"כ בעניין הזה, ביניהם ארגמן, נדחו על ידי נתניהו בקביעות.
4. הסבלנות פקעה
לדברי ליברמן, ביחסי הכוחות שבין ישראל לציר הרדיקלי, ככל שעובר הזמן המאזן משתנה לרעתה של ישראל, וזה בניגוד לטענותיהם של ראשי חטיבות המחקר מצה"ל ומהשב"כ. "בניגוד למה שנאמר כאן", הוא אומר, "קפיצת מדרגה ביכולות שב"כ כן תושג, בגלל התגברות קצב ההברחות וגם איכות האמל"ח שמשתפרת".
רח"ט מחקר בשב"כ העירה בשלב הזה כי "היעד האסטרטגי של חמאס בעימות עתידי הינו הסרת המצור, זאת במיוחד לנוכח היותה תנועה פרגמטית שמבינה כי החזון להשמדת ישראל אינו בהכרח בר מימוש".
ליברמן לא קיבל את הדברים, דחה אותם והדגיש כי "בראייתי, דף וסנוואר אינם בעלי תפיסת עולם פרגמטית, אלא בעלי תפיסת עולם דוגמטית, שבמסגרתה הם רואים את השמדת ישראל כמטרה אסטרטגית ואילו הסרת המצור היא רק יעד להשמדת ישראל". נ' מתעקשת: "חמאס לא מעוניינת בעימות כעת". ליברמן: "ודווקא בגלל זה, זה הזמן המיטבי ליזום מערכה מולם".
ליברמן הוסיף: "כבר כיום ישראל אינה מסוגלת להשקיע את הסכומים הנדרשים לטובת ביטחונה הן בתחום מיגון העורף והן בתחום התשתיות הלאומיות. יש פוטנציאל שחיזבאללה יצטרף לעימות עם ישראל. ככל שתעמיק התובנה בחיזבאללה כי ישראל חלשה, כך הסיכוי להצטרפותו לעימות כזה תגבר. אם ישראל הייתה מביסה בניצחון מוחץ את חמאס וחיזבאללה בעימותים שהיו בשנים האחרונות, אזי העולם הערבי היה נוקט בצעדי נורמליזציה. בסביבה שלנו מבינים כוח ועוצמה".
ליברמן ציין כי התרחיש הגרוע ביותר הוא התדרדרות למלחמה מול חמאס. במצב כזה ישראל תאבד את יתרון ההפתעה ואת האפשרות למבצע סיכול נרחב בתחילת האירוע. ליברמן הוסיף כי "לצד המאמץ להשגת מוכנות למימוש מהלך יזום בעזה החל ממרץ 2018, יש לשפר מוכנות למניעת הפתעה מצד חמאס".
למשתתפים הותר להגיב. ראש אמ"ץ, אלוף ניצן אלון, אמר כי "החלטה לצאת למבצע באופן יזום צריכה להתממש בנסיבות מאוד חריגות ולא על בסיס הערכות, השערות, תחזיות לגבי הצפוי להתממש בעוד שנתיים, במיוחד על בסיס תחזיות סמך לתקופה רחוקה". הוא הדגיש כי "על סמך הניסיון ההיסטורי, מלחמה אינה בולמת מרוץ חימוש ולמעשה ההפך הוא הנכון. מלחמה מאיצה חימוש, ולמעשה ברור כי ההוצאות והמשאבים שישראל תצטרך להשקיע הן במלחמה והן בבלימת ההתעצמות אחריה יהיו גבוהים יותר מהיקף המשאבים שישראל תצטרך להשקיע במסגרת המדיניות הנוכחית, זאת במיוחד נוכח ההבנה כי חמאס אינו האויב הראשי של ישראל".
מפקד פיקוד הדרום אייל זמיר הסכים: "חמאס הכי נחות מאויבי ישראל". ראש אמ"ן הרצי הלוי שלל את הדימוי החלש שיוחס לישראל על ידי שר הביטחון והדגיש כי ההפך הוא הנכון, ישראל נתפסת כמעצמה חזקה, בלתי צפויה ואגרסיבית, בעלת עליונות מודיעינית ומבצעית. הלוי התייחס לאפשרות שיהיה תיאום ושת"פ בין חמאס לחיזבאללה בתרחיש עימות עתידי והטיל ספק בכך שחיזבאללה יצטרף באופן מיידי ללחימה לצידה של חמאס או אפילו יאפשר ירי רקטי מהזירה הצפונית.
עם זאת, הביע הסכמה עם הערכת שר הביטחון כי במהלך השנים הקרובות רמת התיאום ביניהם תלך ותגבר. הלוי הדגיש כי השאלה שצריך לדון בה היא כיצד אפשר לשמר את חמאס מורתע ומוחלש לאורך זמן, ולא מה הוא המועד הנכון לפתוח במהלך יזום. זאת, לנוכח אפשרות כי דווקא לאחר עימות ברצועה איראן תגביר את היקף הסיוע לחמאס, כפי שעשתה אחרי המערכות הקודמות ברצועה.
לסיכום, אמר הרמטכ"ל איזנקוט כי אין היגיון אסטרטגי במתקפה מקדימה על חמאס במהלך 2017, אבל יש לשפר מוכנות לפי +14 (כוננות לתקיפה תוך שבועיים). הוא הוסיף כי המאזן האסטרטגי הינו לאין ערוך לטובתה של ישראל ומתבסס על עליונות צבאית, וציין כי עליונות זו תגבר במהלך 2017.
ליברמן המשיך לקדם את יוזמתו להנחית על חמאס התקפה מאסיבית שתוביל להפלת שלטונו, אבל לשווא. מי שטרפד אותו פעם אחרי פעם היה האיש היחיד שסמכותו גוברת: בנימין נתניהו. ביבי, מי שהנחיל את מדיניות ה"הכלה" של חמאס (וגם של חיזבאללה) וחינך דורות של רמטכ"לים על ברכיה, עמד בסירובו.
5. להביט למפלצת בעיניים
כמה דברים שחובה להדגיש: הערכותיהם של אנשי מערכת הביטחון לאורך הדיונים הללו לא היו מופרכות. כן, ייתכן מאוד שבשנים ההן חמאס לא היה בשל או מוכן למהלך של 7 באוקטובר. זו עובדה. יכול מאוד להיות שהתעצמותו לא הייתה בקצב המצופה ויחסי הכוחות בינו לבין ישראל נותרו כפי שהיו, כלומר יתרון בולט של ישראל בכל התחומים.
דרור שלום, למשל, הקפיד להגיד בכל דיון ש"חיזוק חמאס יהיה בכייה לדורות". אלא שהאנשים האלה, כשהביטו על התמונה המלאה, על האיום האיראני המבהיל והמפלצת שבנה חיזבאללה, המעיטו במסוכנותו של חמאס. אני לא יודע מה הייתי אומר או חושב במקומם. היחיד שראה את האסון הנולד, שזיהה את הסכנה, שהביט בעיניים של המפלצת, הוא ליברמן.
לגבי איזנקוט: כאן, האירוע מורכב יותר. בפברואר 2015 הוא מחליף את בני גנץ כרמטכ"ל. קודם לכן, נכנס אליו ראש אמ"ן הרצי הלוי בפנים חיוורות. "עלינו על תוכנית כיבוש הגליל של חיזבאללה", בישר לרמטכ"ל הנכנס, והציג בפניו את הנתונים: עשר שנות השקעה חשאית של חיזבאללה הניבו שש מנהרות חודרות עמוקות ומודרניות, דרכן יפרצו 6,000 אנשי קומנדו של רדואן, כשבמקביל עוד 9,000 מחבלי חיזבאללה תוקפים מעל הקרקע. בסך הכל 15 אלף לוחמים מאומנים שיפרצו בבת אחת לגליל דרך עשרות נקודות פריצה ומנהרות.
איזנקוט מבין את האיום, מקים צוות מטכ"לי בשיתוף פיקוד צפון ואמ"ן לסיכולו. הוא האמין שזה ייקח שנתיים. זה לקח שלוש וחצי שנים. לקראת סוף כהונתו הוא על סף ביצוע. בשלב הזה מגיע ליברמן ודורש לפעול בעזה. איזנקוט ראה את פריצת חיזבאללה לצפון הארץ כאיום אסטרטגי חמור יותר מחמאס בדרום. בנקודה זו, הוא צדק. ב־2018 חמאס לא היה מוכן ובשל ל"מבול אל־אקצא" (חומות יריחו). לקח לו עוד חמש שנים להשלים את ההכנות.
איזנקוט הכין בעזה את "מכת ברק". אותה מלכודת קטלנית אסטרטגית שהוכנה במאמץ אדיר של אמ"ן וצה"ל, בשיתוף השב"כ. מיפוי של כל רשת המטרו האסטרטגית שבתוכה אמורים כל בכירי חמאס וטובי לוחמיו להסתתר בעת צרה. כל האמצעים להריסת המכלול הזה הוכנו. התוכנית הייתה לבצע תמרון בעזה, להכניס שלוש־ארבע אוגדות פנימה ולתת למאות, אם לא אלפי בכירי ולוחמי חמאס, לנהור לתוך המטרו. ואז להפיל אותו על ראשם.
מה זה אומר? לא הרבה. קשה לבוא לאיזנקוט בטענות על כי העדיף את הצפון על הדרום. הוא הקפיד להכין בניין כוח משמעותי גם לדרום. כשהתחלף עם כוכבי, אמר לו איזנקוט: הסרתי את איום המנהרות ההתקפיות סביב כל המדינה. בעזה יש את הקיר הסלרי, בצפון חסמנו את כל מנהרות חיזבאללה במבצע מגן צפוני.
הוא תדרך אותו על "מכת ברק" ואמר לו משהו כמו "תעמיק את זה, יש כאן פוטנציאל לחיסול חמאס במכה אחת". הוא גם חפף איתו את מבצע הביפרים שהוכן מבעוד מועד. "אפשר להרוג כאן 7,000 אנשי חיזבאללה במכה אחת", אמר לו. במציאות, גם מבצע הביפרים בוזבז, מבצע מכשירי הקשר (שהיה עוצמתי ממנו) כלל לא קרה, הביצוע היה חלקי מאוד. גם כך, התוצאות היו קשות ביותר מבחינת נסראללה.
לקח לו שנתיים וחצי להבין שעם נתניהו, לא יהיה מבצע, לא תהיה פעולה, לא תהיה יוזמה, לא יהיה כלום. זה הזכיר לו קצת את דיוני השביעייה בעשור הקודם, סביב תקיפה באיראן. יחסי הכוחות בשביעייה היו לרעת נתניהו. היחידים שתמכו בתקיפת הגרעין האיראני היו נתניהו, אהוד ברק וליברמן. בוגי יעלון, בני בגין, אלי ישי ויובל שטייניץ התנגדו. ליברמן, בכל פעם שנשאל על יחסי הכוחות בשביעייה ומה הסיכוי להשיג רוב לתקיפת איראן, היה עונה: "הכל כלאם פאדי. לא תהיה תקיפה ולא יהיה כלום. ביבי פחדן".
דגן נהג אז להגיד ש"צריך לתקוף את איראן, אבל לעשות את זה רק כשהחרב על הצוואר, לא קודם". את הגרעין האיראני אי אפשר להשמיד בתקיפה, כפי שהושמדו כורי הגרעין בסוריה ובעיראק. איראן, חכמה בהרבה מכל האחרים, הלכה על פרויקט גרעין מסוג אחר. בלי כור ובלי מטרה אחת מרכזית. פרויקט הגרעין האיראני מבוסס על העשרת אורניום ומפוזר בעשרות ובמאות אתרים מבוצרים ברחבי מדינת הענק.
עובדה: תקפנו. פעמיים. יחד עם המעצמה החזקה בתבל. ועדיין, זה שם. אם היינו תוקפים לפני 15 שנה, בלי ארה"ב, היינו בקושי מצליחים לדגדג את הפרויקט והיינו גורמים לכך שאיראן הייתה פורשת מיד מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעינית ופורצת לגרעין בגלוי, תוך שהיא מסבירה: ישראל, מדינה גרעינית, תקפה אותנו באלימות, מה שמאלץ אותנו לנקוט בהגנה עצמית ולהגיע לגרעין. זו הייתה ההערכה של כל בעלי המקצוע אז. זו גם ההערכה היום. זה בדיוק מה שהאיראנים עושים, או יעשו.
6. מטאטא נמרץ
מטאטא חדש הוא לא תמיד מטאטא טוב, אבל הוא תמיד נמרץ. גופמן משאיר על סובביו רושם של איש מוכשר, בעל קליטה מהירה, חשיבה יצירתית מאוד, תמיד מחוץ לקופסה, אולי אפילו מחוץ לאטמוספירה. זה נחמד. זה יכול להיות גם מסוכן.
התוכנית הזו, אליבא דברנע, חיה וקיימת, היא גם יכולה עוד לבעוט, אלא אם כן הסנקציות יוסרו והמלחמה אכן תסתיים ביבבה הנוכחית. במקרה הזה, אין למה לצפות. התוכנית אמורה הייתה להתרחש סימולטנית בשלבים האחרונים של המלחמה, בתקיפות ממוקדות על תשתיות, בהחשכת טהרן, בהחדרת כוחות לוחמים כורדים מכיוונים שונים, בפגיעה שיטתית במה שנותר מההנהגה ועוד מספר גדול של אירועים. עכשיו זה היסטוריה.
לגופמן ממתינים לא מעט שונאים במעלה הדרך. הוא נכנס למוסד כקרנף בחנות חרסינה. יש לו גם לא מעט תומכים ואנשים שחושבים שהגיע הזמן שמוח חריף מבחוץ יבוא לחשוב אחרת. אם אני עושה ממוצע של התגובות והדעות ששמעתי השבוע על פועלו של ראש המוסד החדש, הייתי ממליץ לו על קצת צניעות. הוא מדבר הרבה על צניעות, אבל עושה פחות. להעיף את סגנך, אחד מאנשי המבצעים המוערכים ביותר שהיו במוסד אי פעם, איש ימין אידיאולוגי מובהק וחביבו של ראש הממשלה, בדרך המשפילה שבה פוטר, זה אירוע מיותר. זה מעיד שאתה לא באמת רוצה שמישהו מנוסה יהיה שם לידך. מילא, זה מאחורינו.
התרעות פיקוד העורף