מה קובע ההסכם?
במקום הכרזות גרנדיוזיות על נסיגה כוללת, ההסכם מבוסס על גישה מדורגת ומותנית ביצועים. בשלב הראשון יחל פיילוט מצומצם בשני אזורים מחוץ לקו הצהוב (אחד מצפון לליטני ואחד מדרום לו). באזורים אלו צה"ל ידלל כוחות, ובמקומם ייכנס צבא לבנון (שיזכה לאימון, מימון ותמיכה אמריקנית מאסיבית) במטרה לתפוס ריבונות ולפרק את תשתיות חיזבאללה.
המשמעות לישראל דרמטית
שינוי פרדיגמה היסטורי מצד הממשל האמריקני: לראשונה, ארה"ב מעניקה גיבוי רשמי דה יורה לתפיסה הישראלית של רצועות הביטחון-אין לוחות זמנים קשיחים לנסיגה. צה"ל נשאר בשטח כל עוד האיום קיים (כלומר בשלב הזה בעתיד הנראה לעין ללא דד ליין).
השגריר לייטר הבהיר מיד לאחר החתימה: "הסכם המסגרת מייצר מנגנון מבוסס ביצועים ולא לוחות זמנים. ישראל תישאר ברצועת הביטחון הנוכחית על מנת להבטיח את שלומם של אזרחינו בצפון, ותמשיך לפעול נגד איומי הטרור כל עוד חיזבאללה אינו מפורק מנשקו. הלגיטימציה שניתנה לנו ע"י שותפינו האמריקנים לגישה זו היא חיונית".
התגובות בלבנון - חסימות, דגלי חיזבאללה ואיומים
המפגינים חסמו באמצעות צמיגים בוערים צירים מרכזיים ובהם גם את כביש הגישה הראשי לנמל התעופה הבינלאומי של ביירות (עד שפוזרו על ידי צבא לבנון שהתפרס בכוחות גדולים).
התגובה הפוליטית של חיזבאללה הייתה חריפה, הגדירה את ההסכם כ"מתנה ותבוסה מוחלטת לאויב הציוני", ואיימה במלחמת אזרחים ("השלטונות בלבנון לא יוכלו לכפות את יישום ההסכם שנחתם בוושינגטון, אלא אם כן הם רוצים ללכת, בתמיכה אמריקנית, למלחמת אזרחים").
בלבנון, נראה שחיזבאללה (כלומר איראן) מוכן לגרור את לבנון לכאוס פנימי כדי למנוע את פירוקו. כעת, חובת ההוכחה והמבחן האמיתי עוברים ליישום המורכב והנפיץ בשטח.
התרעות פיקוד העורף