ליבת ההסכם מטילה על ממשלת לבנון ועל צבאה משימה שמעולם לא הצליחו למלא: השבת המונופול על השימוש בכוח לידי המדינה. צבא לבנון אמור להיכנס לשטחים שצה"ל יפנה, לפרק תשתיות טרור ולמנוע את התבססותו מחדש של חיזבאללה מדרום לליטני. אלא שאכיפה נחושה עלולה להצית מלחמת אזרחים מול הארגון החמוש החזק במדינה, והימנעות מאכיפה עלולה להביא לקריסת ההסכם ולחידוש הלחימה מול ישראל.
ההסכם משקף יעד אסטרטגי רחב יותר של ארצות הברית ומדינות המפרץ: ניתוק לבנון מההשפעה האיראנית. במקביל, וושינגטון התחייבה לגייס סיוע כלכלי בין לאומי רחב לשיקום המדינה. בכך מבקש ההסכם ליצור משוואה חדשה: במקום תלות בכסף, בנשק ובהשפעה איראנית, תוצע ללבנון אלטרנטיבה של יציבות כלכלית, השקעות ושיקום תשתיות.
המנגנונים שנקבעו ליישום ההסכם חריגים. הכוחות הלבנוניים שיתפרסו באזורי הפיילוט יעברו בדיקות רקע והכשרות בפיקוח אמריקאי, כדי לוודא שאינם קשורים לחיזבאללה. במקביל, נסיגת צה"ל אינה נקבעת לפי לוח זמנים קשיח אלא מותנית בביצועים בשטח. כל עוד לא יאומת פירוק חיזבאללה מנשקו, ישראל תוכל להמשיך ולהחזיק בעמדות אסטרטגיות בדרום לבנון ולפעול נגד איומים מתחדשים. מבחינת ישראל מדובר בהישג משמעותי.
לצד יתרונותיו, ההסכם ניצב בפני מכשולים כבדים. חיזבאללה דחה אותו והזהיר כי כל ניסיון לפרקו מנשקו יוביל לעימות פנימי. גם בתוך לבנון נשמעות טענות שמדובר בהסכם שנכפה על הממשלה בלחץ אמריקאי וישראלי. בישראל קיימים ספקות באשר ליכולתה של ממשלת לבנון לאכוף את התחייבויותיה. משום כך, השאלה המרכזית היא לגבי היכולת ליישמו.
להערכתי, ממשלת לבנון וצבא לבנון לא יוכלו לבצע לבדם את המשימה. כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה יהיה צורך בליווי אמריקאי או אירופי מתמשך, שיספק גיבוי ביטחוני, מודיעיני ומדיני. במקביל, ראוי לחזק את ההסכם באמצעות צעדים בוני אמון, כגון שיתוף פעולה כלכלי, פרויקטים אזרחיים לאורך הגבול ומפגשים הומניטריים בין אזרחי ישראל ולבנון. צעדים כאלה אינם מחליפים את ההסדר הביטחוני, אך הם יכולים ליצור אינטרסים משותפים שיחזקו את יציבותו.
התרעות פיקוד העורף