לפני כמה ימים התפרסם דוח של מרכז "לראשונה" למנהיגות נשית בישראל, ולפיו מתוך 86 מינויים בכירים במגזר הציבורי בישראל בשנה האחרונה, רק שבעה היו של נשים. בשלטון המקומי, המקום שבו מתקבלות בכל יום החלטות שנוגעות לחיים עצמם, נשים הן רק 6% מראשי הערים והמועצות.
הדוח מציג גם נסיגה מדאיגה במערכת המשפט, שבה ייצוג הנשים בתפקידים בכירים ירד מ-40% בשנת 2022 ל-27% היום. הדבר קורה בתחומים השונים לא כי אין נשים מתאימות או מנוסות, ולא כי נשים אינן יודעות לנהל או לעמוד בלחצים. הדרך לצמרת עדיין עוברת יותר מדי פעמים דרך אותם מעגלים מוכרים, אותן רשתות ואותם שמות. זו הדרך שבה מערכות עובדות כשהן לא עוצרות לבדוק את עצמן.
כשמתכננים תאורת רחוב, נוכחות של נשים סביב השולחן מביאה איתה גם שאלות כמו איך מרגישה נערה שחוזרת לבד בערב. כשמתכננים פארק, היא מביאה גם שאלות על צל, נגישות לעגלות, מקום ישיבה להורים וביטחון של ילדים וילדות במרחב הציבורי. נקודת המבט הזו אינה "נשית" במובן הצר. היא פשוט עוד ניסיון חיים שחייב להיות חלק משולחן הדיונים. החלטות שמתקבלות ללא השתתפות נשים עלולות להיות החלטות חסרות.
בשנה הקרובה צפויים מינויים בעשרות תפקידי מפתח נוספים. זו הזדמנות לכל מי שיושב בעמדת מינוי - בממשלה, בוועדות איתור, בחברות ממשלתיות, ברשויות מקומיות ובגופים ציבוריים - לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם באמת חיפשתי נשים ראויות, או שפשוט חזרתי לאותו מעגל מוכר?
בכל מערכת ציבורית ובכל רשות מקומית אפשר למצוא נשים שמובילות צוותים, מנהלות משברים, מקבלות החלטות מורכבות ונושאות באחריות כבדה. המערכות צריכות להיות מוכנות לראות אותן, להכניס אותן לרשימות המועמדים ולבחור בהן.
חברה מתוקנת אינה אמורה להתרגש בכל פעם שאישה מגיעה לעמדת הנהגה. היא אמורה לוודא שזה קורה הרבה יותר. השינוי הזה לא יקרה מכוח הזמן, אלא רק כשמי שמחזיק בכוח לקדם ולמנות יקבל החלטה מודעת להרחיב את המעגל. לא כי נשים צריכות טובה, אלא כי הציבור כולו צריך הנהגה טובה ושלמה יותר.
התרעות פיקוד העורף