אני פשוט עדיין לא מסוגל לזה, להכיל את מלוא התמונה המורכבת מתמונות איומות קטנות. אני חושב שרובנו עדיין לא מסוגלים להכיל. לאט-לאט. אנחנו עוד נחזור ליום הזה במשך דורות קדימה.
כל הנושאים עלו: המצב מול ארצות הברית, מול אירופה, מול איראן, מול חמאס. דיבורים נכונים, רהוטים, ניתוחים שאכן צריך לעשות אותם. זאת מציאות רגעית, מה שנקרא בלשון עיתונאית "אקטואליה".
אנחנו צריכים להתעסק באקטואליה, ואכן, באמת, חמאס לא הושמד לחלוטין, לא התפרק מנשקו, לא הגענו לניצחון ללא תנאי בעזה, בוודאי שלא התחילה הגירה של הפליטים הפלסטינים ששוכנים ברצועת עזה באופן זמני. לא נבנו מחדש יישובים עבריים בעזה. הרבה מאוד דברים לא הושגו. גם לא מול איראן. אי אפשר לא לקשור את איראן לשבעה לאוקטובר, אף שזה נושא נפרד, מלחמה נפרדת ותוכנית השמדה נפרדת.
1,000 ימים עברו. יעברו עוד 1,000 ימים. ואני חושב שבסוף 1,000 הימים הבאים נהיה במצב טוב יותר מאשר אנחנו עכשיו. גם מול העולם. אולי המשטר באיראן ייפול. אני אומר זאת כי החלטתי להיות אופטימי. קל מאוד גם להיות פסימי. אי אפשר לדעת מי צודק היום, אחרי 1,000 ימים מהבלתי צפוי: הפסימיים או האופטימיים?
בהתנתקות הפסימיים אמרו שזה מה שיקרה, והאופטימיים אמרו שהגיע עידן של שלום. לא עברו 1,000 ימים מאז ההתנתקות, וחמאס השתלט באכזריות על כל רצועת עזה. עם זאת, לא האמנו, אני לא האמנתי, שזה יגיע למצב שהגדר והצבא יתפוררו בצורה כזאת. אנשי חמאס דווקא האמינו שזה יקרה, וזה קרה. אצלנו איש לא קם ואמר לפני 1,001 ימים שלמחרת עומד לקרות אסון כזה.
אולי התצפיתניות הצעירות ראו, אמרו, ואז איימו עליהן שיגישו נגדן תלונה. האם הדור הצעיר שגדל לתוך זה - ושיש לפניו עוד חיים שלמים כדי לקלוט אט-אט את כל הזוועות, יבין מה קרה לנו? עליהם נשענת כרגע ההיסטוריה היהודית.
יותר מזה: עליהם, על הדור הצעיר של הישראלים, נשען כל המערב ונשענת כל התרבות המערבית. 1,000 ימים חלפו, ונראה שבינתיים המערב התרבותי מבין פחות ופחות.
התרעות פיקוד העורף