למשקיף מן הצד, הרפובליקה האסלאמית של איראן מצטיירת כמעצמה אזורית קשיחה. היא מנהלת מדיניות חוץ אגרסיבית, מפעילה פרוקסיז, ומשמיעה הצהרות לוחמניות על ריבונות ועוצמה צבאית. אך מאחורי חומות התעמולה של משמרות המהפכה מסתתר רקב פנימי מתקדם ומואץ.
האמת במספרים
כאשר מפרקים את הדיווחים מתוך כלי התקשורת האיראניים הרשמיים, הגופים הממשלתיים והודאות של פקידי ממשל, מגלים שמספרי האמת חמורים בהרבה מכל כותרת כללית במערב.
דוחות רשמיים של המרכז לסטטיסטיקה של איראן ( SCI) לחודשים האחרונים חושפים נתוני אינפלציה רשמיים: זינוק של 113.8% במזון ומשקאות; מחירי הלחם והדגנים עלו ב-140%, ושמנים ושומנים ב-219%.
קילוגרם עוף זינק ל-570,000 תומאן (עלייה של 148%); קילוגרם בשר בקר או כבש נע בין 1.3 לשני מיליון תומאן; ליטר חלב הגיע ל-120,000 תומאן. תוכנית הקופונים האלקטרונית הממשלתית (המעניקה סבסוד של כ-10 מיליון ריאל בחודש) נשחקה לערך של פחות מ-10 דולרים, ואינה מכסה סל בסיסי לשבוע.
ביוני הגיע מדד האינפלציה השנתי הרשמי באיראן ל-62%, אך רשתות מקומיות מדווחות כי אינפלציית המזון זינקה ל-135%. משפחה איראנית ממוצעת נאלצת להוציא כיום כ-77% מהכנסתה רק על מוצרי מזון בסיסיים.
משמעות הסרת הסנקציות
הפרסומים האחרונים על הסרת הסגר הימי והזרמת הכספים המובטחת בטווח הזמן הקצר מתפרשים במערב כ"חבל הצלה" שישנה את פני המציאות באיראן. זוהי טעות.
הזרקת המזומנים המהירה ופתיחת הנמלים נותנות מענה אך ורק לסימפטומים הבלתי מבניים: הן יקלו על המחסור בדלק מזוקק, יאפשרו יבוא תרופות מצילות חיים לבתי החולים ויבלמו את הצניחה החופשית של הריאל בשוק השחור. עבור המשטר, זהו שקט טקטי (מאוד חיוני), אולם, אם מעט מעמיקים, מגלים שזה לא יותר מפלסטר, וכי הזרקת מזומנים לא תפתור את בעיות העומק המבניות, לבטח לא עד סוף הקיץ הנוכחי.
הקיץ צפוי להיות חם ומתוח במיוחד. השילוב של מחסור החשמל , מחסור קיצוני במים ושל אינפלציית מזון העולה על 100%, יוצר קוקטייל נפיץ. אם הציבור האיראני ימצא את עצמו בקיץ ללא מים זורמים, ללא מיזוג אוויר ובמחירים שאינם מאפשרים קניית לחם ועוף-גל שלישי ורחב יותר של מחאות הוא כמעט בלתי נמנע. ברקע, נראה שמתחת לפני השטח, הלכי הרוח של הציבור באיראן עברו שינוי פרדיגמה: הציבור הפסיק לחפש רפורמות או שינוי מתוך המערכת, ויתכן שהלכי הרוח כבר נעים לערוצים אקטיביים של ארגון מחדש של השטח למחאות נגד המשטר.
המשטר עצמו מודע לכך, ולכן הוא מייצא את המתיחות החוצה. עימות אזורי או הצהרות לוחמניות הם כלים קלאסיים ל"הסטת קשב"- ניסיון לגייס פטריוטיזם איראני, להצדיק את מצב החירום הכלכלי, ולהאשים את "האויב הציוני והאמריקאי" בקריסת התשתיות.
האקסיומה המוטעית
"אקסיומת השרידות: השגורה בקרב פרשנים מערביים, לפיה "לאיראן יש בעיות רבות, אך המשטר חזק מהן ויודע לשרוד על כידוניו", נשענת על העבר ומתעלמת משינוי דרמטי ב-2026:
1. אובדן "קואליציית הנאמנים הרחבה": בעבר, השכבות החלשות והפריפריה היוו את בסיס התמיכה של המשטר מול ה"אליטות הליברליות" של טהראן. הנתונים הנוכחיים מראים כי בגל המחאות האחרון השתתפו בהמוניהם פועלים, סוחרים בבאזאר ותושבי ערי השוליים.
2. מגמה ברורה של רדיקליזציה. ערוצי טלגרם מחתרתיים איראניים וקבוצות אתניות (בעיקר בחבל הכורדי ובסיסתאן- בלוצ'יסטאן) מציגים מעבר לסוג של לוחמת גרילה עירונית, הצתת ופגיעה ממוקדת (התנקשויות) באנשי מנגנוני הביטחון. ההתנקשות באזור 'פאוורה' בשבוע האחרון באנשי משה"מ היא עדות ישירה לטקטיקה הזו.
4. ברשתות החברתיות באיראן יש גל של שמועות ודיווחים על "חיסולי חשבונות" פנימיים בתוך משמרות המהפכה לצד פרנויה גוברת של המשטר מפני חדירות מודיעיניות של ה-CIA והמוסד.
5. השימוש הגובר במיליציות זרות (כמו האפגנים) והצורך בהטלת עוצר ונתק אינטרנט מעידים שהמשטר כבר לא סומך על "החוסן המערכתי", אלא מנהל קרב בלימה.
6. דיכוי אפקטיבי לא יכול לייצר מים באקוויפר יבש, והוא אינו יכול לסגור גירעון של 13,000 מגוואט ברשת החשמל ללא השקעות עתק זרות (שאינן קיימות).
לפיכך, ההצהרות הלוחמניות ומדיניות החוץ האגרסיבית של טהראן אינן מעמדה של עוצמה. זוהי טקטיקה קלאסית של הסטת קשב, וניסיון לשמור על מצב חירום קבוע, להאשים את "האויב" בקריסת התשתיות, ולגייס פטריוטיזם כפוי. המשטר אינו חזק מהבעיות שלו; הוא פשוט קיבל כעת אשראי זמני במדינה שהופכת, בקצב מואץ, לכושלת.
התרעות פיקוד העורף