בשנים האחרונות אני עוסק במחקר בתופעה של הפיכת מוסדות ציבוריים לשחקנים פוליטיים בעידן של קיטוב. מוסדות שנועדו להיות מקצועיים - אוניברסיטאות, בתי משפט, בירוקרטיה, מוסדות תרבות ולעיתים אף גופי ביטחון - מתחילים לראות את עצמם לא רק כמיישמי מדיניות, אלא גם כסוכני שינוי חברתי. כאשר מוסד מאמץ תפיסה אידיאולוגית מסוימת, הוא מאבד בהדרגה את מעמדו כגורם מקצועי בעיני חלקים מן הציבור. מכאן קצרה הדרך למשבר אמון, לקיטוב ולהעמקת החשדנות כלפי המערכת כולה.
ישראל נמצאת כיום בעיצומו של משבר חוקתי וחברתי עמוק. בראש ובראשונה, זהו משבר מוסדי. כאשר מוסדות חדלים להיתפס כניטרליים ומבקשים להוביל בעצמם סדר יום פוליטי, הם הופכים לחלק מן המחלוקת במקום להיות חלק מן הפתרון.
אלא שבישראל מקור הבעיה איננו זהה לזה שבארצות הברית. בארצות הברית השפיעה במידה רבה האידיאולוגיה הפרוגרסיבית על חלק מן המוסדות. בישראל, לצד השפעות דומות, התפתח תהליך נוסף: האליטות של ההגמוניה הישנה ביססו במשך שנים את שליטתן במוקדי הכוח המוסדיים, ועשו בהם שימוש כדי לשמר את כוחן ואת האינטרסים של הקבוצה שאליה הן משתייכות. לכן, אף שהתהליכים אינם זהים, התוצאה דומה: מוסדות שאמורים לשרת את כלל הציבור נתפסים בעיני חלקים גדלים והולכים ממנו כשחקנים פוליטיים.
משבר הפרטיזניות של המוסדות - פרטיזניות במובן של זיהוי פוליטי ואידיאולוגי - הגיע בארצות הברית לממדים חסרי תקדים. ישראל, כדרכה לא פעם, צועדת באותו נתיב בפיגור של כמה שנים. אם יש אתגר חוקתי אחד שישראל חייבת להציב בראש סדר העדיפויות שלה, הרי הוא השבת המוסדות אל ייעודם המקורי. בדמוקרטיה, המוסדות הנבחרים קובעים את הערכים ואת המדיניות. המוסדות המקצועיים אמורים ליישם אותם ביושר, במקצועיות ובנאמנות לחוק - לא להחליף את שיקול דעתו של הציבור בשיקול דעתם שלהם.
התרעות פיקוד העורף