הדילמה סביב חוק הגיוס והדרישות החרדיות לא הייתה באמת דילמה עבורו; היא הייתה תרגיל בניהול סיכונים. נתניהו בחר בחרדים. זה נראה כמו כניעה, זה מרגיז חלק נכבד מהציבור, אבל במבט קר ופרגמטי - זו הייתה האופציה היחידה. נתניהו יודע שבלי החרדים, אין לו "גוש". ובלי גוש, הוא לא רק מאבד את הממשלה, הוא מאבד את כוח המיקוח שלו. ויתור לחרדים עכשיו הוא המחיר שהוא משלם כדי להבטיח שביום שאחרי הבחירות, הוא יגיע עם נדוניה של 20 מנדטים בכיס.
המסר של נתניהו פשוט: תנו לי את הכוח, ואני כבר אדלל את הקצוות. הוא מנסה למכור לציבור אשליית מרכז-ימין, שתאפשר למתלבטים לחזור הביתה לליכוד מבלי להרגיש שהם מצביעים לממשלת "ימין מלא-מלא".
ומעל הכל, נתניהו נהנה מהיתרון המובנה של מי שיושב על הגה השלטון. במצב של תיקו פוליטי או חוסר הכרעה - הוא המנצח האוטומטי. בעוד יריביו צריכים להשיג 61 מנדטים כדי להחליפו, לנתניהו מספיק למנוע מהם את ההכרעה כדי להמשיך לכהן כראש ממשלת מעבר. בסטטוס קוו הישראלי, הזמן עובד לטובתו.
אפשר לבקר את נתניהו על סדרי העדיפויות, אפשר לכעוס על דחיית הפתרון לסוגיית הגיוס, אבל אי אפשר שלא להעריך את היכולת שלו לבנות לעצמו מרחב תמרון כמעט בלתי אפשרי. הוא בנה לעצמו רשת ביטחון כפולה: מצד אחד ברית פלדה עם החרדים, ומצד שני הזמנה פתוחה לכוחות ימין חדשים. בסוף היום, נתניהו לא מחפש רק לנצח בבחירות, הוא מחפש לוודא שאין לאף אחד אחר אפשרות לשחק בלעדיו.
התרעות פיקוד העורף