הבעיה היא שהמדינה שוב ושוב בוחרת להחליט בשבילם. במקום לפתוח דלתות, היא סוגרת אותן, במקום לאפשר שילוב היא מקבעת הפרדה, ובמקום לבנות עתיד היא מחוקקת עבר.
חוק יסוד אמור לבטא את הערכים העליונים ביותר של המדינה. הוא צריך להגדיר לאן אנחנו רוצים ללכת כחברה. אבל החוק הזה אינו מנסח חזון. הוא מנציח קיפאון.
יש הבדל עצום בין ההכרה בחשיבות לימוד התורה לבין הפיכת מודל חיים אחד לערך חוקתי על חשבון ערכים אחרים. מדינה יהודית אינה יכולה להתקיים בלי יהדות ותורה. אבל היא גם אינה יכולה להתקיים בלי אחריות הדדית, בלי שירות, בלי עבודה, בלי מערכת חינוך שמכינה את הדור הבא להתמודד עם החיים. זו אינה שאלה של חרדים מול חילונים, זו שאלה של אחריות.
כשהמדינה מחוקקת חוק כזה, היא למעשה אומרת לנער חרדי בן 16: אנחנו לא מצפים ממך להכיר את עולם העבודה, לא מצפים ממך לרכוש כלים, לא מצפים ממך להשתלב. אנחנו כבר נדאג שהמציאות תישאר כפי שהיא. זו לא הגנה, זו נטישה.
דווקא משום שאני מכירה את החברה החרדית מקרוב, אני יודעת כמה צעירים וצעירות רוצים יותר אפשרויות. כמה הורים רוצים שילדיהם יוכלו להתפרנס בכבוד וכמה מנהיגים קהילתיים מבינים שהמציאות השתנתה, אבל חוששים להיות הראשונים לומר זאת בקול. והמדינה? במקום לתת להם רוח גבית, היא מושכת אותם לאחור.
יש מי שמציג את החוק הזה כניצחון של עולם התורה. אני חושבת שהוא מבטא חוסר אמון בעולם התורה. כי אם התורה באמת גדולה כל כך, היא אינה זקוקה לחוק יסוד שיכפה את מעמדה. היא צריכה אנשים שיבחרו בה מתוך אמונה, לא מתוך הסדר פוליטי.
לימוד תורה הוא ערך אבל הוא לא צריך חוק. גם כיבוד הורים הוא ערך, ואהבת לרעך כמוך הוא ערך. אבל לא נחוקק חוקי יסוד עבורם. חשוב להבין שיש חיים ביום שאחרי ויש כאן חברה שרוצה ערכים שחברו אותם ולא ייצרו חומות שיפרידו עוד יותר. כעת, התפקיד של ההנהגה הוא בניית גשרים ולא הגבהת החומות.
מנהיגות אינה נמדדת ביכולת לרצות את בעלי הברית שלך. היא נמדדת ביכולת לומר להם את האמת גם כשהיא לא נוחה. והאמת היא שהחוק הזה לא יפתור את משבר הגיוס, הוא לא יאחה את הקרע בעם, הוא לא יחזק את החברה החרדית והוא בוודאי לא יחזק את התורה.
הוא רק יעמיק את התחושה שבישראל של 2026 יש קבוצות שהמדינה מצפה מהן לתת הכול, וקבוצות שהמדינה הפסיקה לצפות מהן בכלל. זו אינה דרכה של מדינה יהודית וזו גם אינה דרכה של התורה שאני מאמינה בה.
אם אנחנו באמת רוצים לכבד את לימוד התורה, עלינו להפסיק להשתמש בו כמטבע פוליטי. התורה אינה זקוקה לחוק יסוד. היא זקוקה למדינה שמאמינה שכל ילד, חרדי, דתי או חילוני, יכול להיות גם בן תורה, גם אזרח תורם וגם שותף מלא בבניין החברה הישראלית. זהו החזון היהודי שעליו גדלתי. זהו החזון הציוני שעליו חינכתי, וזה החזון שעליו אסור לנו לוותר.
התרעות פיקוד העורף