מיכלס כינה זאת "חוק הברזל של האוליגרכיה". לדבריו, כל ארגון גדול, גם אם נוסד בשם ערכים דמוקרטיים, מפתח עם הזמן הנהגה שפועלת בראש ובראשונה לשימור כוחה שלה. האליטות אינן שורדות רק בזכות רעיונות. הן בונות רשתות נאמנות, מקדמות את אנשיהן, מגינות עליהם, ומפתחות מנגנונים שמרתיעים כל מי שמאיים לערער על הסדר הקיים.
כאן בדיוק נכנסת האנלוגיה למאפיה. אין הכוונה, כמובן, להשוות את האליטות בישראל לארגוני פשיעה. ההשוואה היא לדפוס הפעולה. גם במאפיה אין צורך להעניש את כולם. מספיק להעניש אחד, כדי שכל היתר יבינו את המסר. גם במאפיה קיימים "דילרים": אנשים שתפקידם להעביר מסרים, לייצר הרתעה ולוודא שאיש אינו סוטה מהקו.
כאשר מחברים את כל האירועים הללו מתקבלת תמונה מטרידה: חקירות שנמשכות שנים, הדלפות מתוזמנות, תביעות אישיות, קמפיינים תקשורתיים, פסילות מנהליות ואיומים כלפי עובדי ציבור. כל אירוע כזה ניתן אולי להסבר נקודתי. אך כאשר הם מצטברים, קשה שלא להבחין בדפוס. נדמה שמדובר במערכת שפיתחה מנגנוני הגנה עצמית יעילים במיוחד.
בדמוקרטיה, עצם קיומן של אליטות אינו הבעיה. כל חברה זקוקה למוסדות חזקים ולאנשים מקצועיים. השאלה היא אם האליטה רואה את עצמה כמשרתת של הריבון או כתחליף לריבון. האם היא מקבלת את האפשרות שהציבור יחליף את סדרי העדיפויות שלה, או שהיא סבורה שתפקידה הוא למנוע זאת בכל מחיר.
כאשר עובדי ציבור חוששים יותר מאיומים מצידו של נשיא בית המשפט, מהדלפה מתוזמנת או מהליך משמעתי אין-סופי מאשר מהחוק עצמו או מהכרעת הבוחר, הדמוקרטיה מתחילה להשתנות מן היסוד. היא חדלה להיות שלטון העם באמצעות מוסדותיו, והופכת למשטר שבו האליטה מפקחת על הציבור במקום שהציבור יפקח על האליטה. זהו בדיוק הרגע שבו שלטון החוק עלול להפוך, שלא במתכוון, לשלטון של בעלי הכוח.
התרעות פיקוד העורף