בשנים האחרונות ניטש מאבק עז במרחב הציבורי בישראל על דמותה היהודית והחברתית של המדינה, הפעם אני מתכוון למושג הכשרות, מנגנון שאמור להיות גשר של קדושה, זהות וקירוב לבבות, וברבות הימים הפך לצערנו למערכת מסורבלת הפועלת כקרטל עם כפייה וחוסר שקיפות מובנה, וכל זאת תחת חסותה הבלעדית של הרבנות הראשית.
מנגד מתייצבת אלטרנטיבה הלכתית ומוסרית, מערך הכשרות של רבני צהר, מיזם המבקש להחזיר את אמון הציבור במוסד הכשרות, לפתוח את השערים לחופש בחירה דמוקרטי והלכתי ולהציע מודל שירותי, מקצועי, הגון, המכבד הן את דקדוקי ההלכה והן את כבודם ופרנסתם של בעלי העסקים.
אחת הרעות החולות במערך הכשרות של הרבנות הממסדית נעוצה בשיטת ההתחשבנות הישירה והאישית בין משגיח הכשרות לבין בית העסק. מבנה ארגוני מעוות זה יוצר ניגוד עניינים חמור. הוא הופך את המשגיח, שאמור לייצג אינטרס פיקוח אובייקטיבי, לתלוי כלכלית בבית העסק ואת בית עסק לתלוי ברצונו של המשגיח, בדרישותיו ובלוח הזמנים שלו. ברצותו יגיע, ברצותו לא יגיע, אך תמיד יגיע לקבל את שכרו.
מצב זה פותח פתח ללחצים בלתי ראויים, חיכוכים מתמידים ותחושת חוסר אונים אצל בעלי העסקים, שמרגישים לפעמים נסחטים, ומוצאים עצמם נאלצים לרצות את הגורם המפקח עליהם באופן ישיר, ללא תיווך מקצועי, יד מכוונת או פיקוח על המפקח.
הפיקוח על אותם משגיחים מצד המועצות הדתיות לוקה בחסר ולעיתים אינו קיים. אין שקיפות, אין מחיר אחיד, אין מנגנוני בקרה המבטיחים את נוכחותם או איכות עבודתם של המשגיחים. התוצאה היא יצירת קרטל ריכוזי בחסות הרבנות. כלומר, הממשלה מגבה את הרבנות הפועלת ככוח כפייה דורסני, שבו הלקוח שבוי ונמצא במצב של חוסר ברירה ואיום מתמיד להסרת ההשגחה.
לעומתם, מציגים רבני צהר מודל שונה בתכלית, המשלב אחריות הלכתית עם סטנדרטים ניהוליים מודרניים. בעל העסק מנותק מהמשגיח. ההתקשרות והגבייה נעשות רק מול הארגון שמשמש כגוף מתווך. התמחור נקבע בשקיפות מלאה בהתאם להיקף השירות הניתן בפועל. צהר מפעילה רשת של מפקחי־על המבקרים את פעולות המשגיחים.
הגיע הזמן להכיר בעובדה שחופש בחירה בעולם היהודי אינו איום. גוף הנותן הכשר נוסף יאפשר לכל בעל עסק לבחור את הגוף המפקח עליו, להשוות מחירים ולדרוש שירות ובעיקר יסיר את הריקבון שנוצר בעקבות המונופול של הרבנות.
התרעות פיקוד העורף