הצהרתה של חמאס על נכונות לרדת מהשלטון היא תוצאה של התמונה הזו. האמריקאים מבקשים להזדרז עם השיקום ולהציג תוצאות. טראמפ רוצה לראות בולדוזרים שיעלו על השטח, זיכיונות ובנייה. בעסקים כמו בעסקים. הוא ואנשיו הבינו כי הפנטזיה לפרק את חמאס מהנשק לא תתבצע בקרוב. חצי שנה בוזבזה בדיבורי סרק. לכן הם החליטו ללכת על תוכנית פעולה ב'.
בכוונתם לנטוש את סוגיית הנשק ולהתחיל לשקם את עזה בהדרגה ובשיטת המובלעות. יימצאו אזורי מגורים שאליהם תועבר אוכלוסייה אזרחית. מועצת השלום תדאג לשקם את מצבה ולפתחה מבחינה חברתית וכלכלית. צה"ל יתרחק, ובמקומו ייכנס כוח צבאי רב־לאומי שכמותו טרם הוקם. הניסוי הראשון יבוצע במזרח רפיח. אם יעלה יפה, הוא יועתק למקומות אחרים.
מכרז לפינוי הריסות
אל תכלאו את הנשימה. ההצעה הועלתה כבר לפני שנתיים, בעוד המלחמה משתוללת, אז בתמיכה מלאה של ישראל. המשוכות הניצבות בפניה רבות, וייתכן כי אנשיו של טראמפ שוב נופלים קורבן לתמימות ולהיכרות שטחית של המציאות על כל רבדיה.
התוכנית מבוססת על מדבקות וטלאים. היקפה מוגבל, והיא חשופה להתנכלות של חמאס על נשקו. אבל היא גם מעניקה לכל המעורבים אשליה של עשייה ומאפשרת להם לחמוק מכל פתרון מדיני כולל.
ישראל, בצר לה, מבינה כי היא איבדה את המרכיב המרכזי בתוכניתה לפרוק את חמאס מהנשק, והוא תמיכתה של ארצות הברית. בשקט, כדי לא להרגיז את הבית הלבן, היא מאיימת לפתוח במבצע צבאי. ספק אם תורשה לעשות כן כאשר שליחיו של טראמפ מצויים בעיצומו של חלום חדש.
בחמאס מקווים כי ישראל תמנע את כניסת הקבינט הפלסטיני החלופי. כך היא תיראה כמי שמחבלת בשיקום ומעכבת אותו. או אז, הם מקווים, טראמפ יכעס על נתניהו ויפוגג את התנגדותו לשיקום. הרי הם את שלהם עשו. החזירו את החטופים ונצרו את האש. עתה הם אף מוכנים למסור את השלטון.
ישראל לא הגיבה פומבית להצהרה של חמאס, ולא לקריאתה לאפשר לממשלה החדשה להיכנס לרצועה. האם תשבור את החרם של עצמה ותאפשר לשרים להיכנס לרצועה?
חסן לבד בחושך
רוב הישראלים עלצו השבוע בניצחון ארגנטינה על מצרים. אפשר להבין מדוע, ועדיין. מצרים היא מדינה ידידה שעשתה רבות להשכנת שלום בין ישראל לשכניה. נכון שהיחסים איתה פתלתלים, אבל הרחק מהעין, גם בימים אלה, שתי הממשלות פועלות יחד בשילוב ידיים כמעט על בסיס יומי. לעולם לא נדע כמה חיי אדם ניצלו בזכות השלום איתה ובזכות החלטות של שליטיה שהיטיבו עם הישראלים. גם בשנות המלחמה בעזה.
החלוץ מוסטפא זכי (זיקו) טען כי מראש החליטו לא לאפשר למצרים לעלות, וכי הכל מוכוון מלמעלה. "זו מחלה, מחלה", הטיח ברצינות רבה המגיש סלאח אלאזרק בצופה שטלפן לאולפן והתוודה כי הוא אוהד את ארגנטינה. למרבה הצער, כיום אפשר בהחלט לראות דין ודברים מהסוג הזה גם אצלנו. הלגיטימי הופך לנפשע.
במידה רבה, ההפסד הזה הוא סיפור חייהם של המצרים. בתוכם וכלפי חוץ. הם שבעי אכזבות וקיפוח, וכוחות גדולים שמונעים מהם לפרוח. יש להם נכסים עצומים (ההיסטוריה הפרעונית למשל, או להבדיל התעלה), יש מוחות, מנהיגים, ידע, וכמובן רעב להצליח. אבל רגע לפני שיעלו על דרך המלך, תמיד יקרה משהו וישבש הכל. להיות מצרי פירושו להתאכזב כל הזמן. לחיות מהיד לפה ולחפש לשווא את התקווה כמעט כל חייך.
משום כך הם כה מתגאים בצליחה של יום כיפור. זה היה מבצע מצרי למהדרין שהצליח מראשיתו ועד סופו, ובזכותו הם השיבו לעצמם את האדמה. המילה צליחה (עוּבּוּר) היא מושג שגור בשיח המצרי בן ימינו לתיאור מהלך לאומי כביר שהושלם בהצלחה, או בלשון ימינו - מצוינות.
עלינו להודות לנבחרת מצרים על תצוגת הכדורגל ביום שלישי. המשחק מול ארגנטינה היה שיא הדרמה במונדיאל 2026. ומזמן הגיע הזמן לשאול, כמה עשרות שנים עוד יעברו עד שגם אנחנו נגיע לשמינית הגמר במפעל הזה?
התרעות פיקוד העורף