הזכות לדעת? ממתי! | ד"ר עדו נתניהו

באינקוויזיציה הספרדית לנאשם לא הייתה כל זכות או אפשרות לדעת את זהותם של העדים נגדו, כמו גם את תוכן עדותם. כל מה שנאמר לו היה שמיוחסת לו עבירה של "כפירה בנצרות". אבל כיצד בדיוק כפר בה? את זה הוא לא ידע. האם, למשל, הניח תפילין? שמר שבת בביתו? מל את בנו? קנה פעם מאיזה יהודי מצה לפני הפסח?

מהשאלות של החוקרים – שהנאשם נדרש לענות עליהן תוך כדי עינויים קשים או איום בכאלה – ומתוכן שאלות השופטים, היה על הנאשם לנחש כמיטב יכולתו במה מדובר. אם למזלו ניחש נכון ובחר להביע חרטה על מעשהו הנפשע – למשל, אם נשבע בכל מה שיקר לו ובשם מריה הקדושה שיותר לא יקנה ולו פירור אחד של מצה מאיזה סוחר יהודי ברחוב – היה סיכוי שהשופטים ירחמו עליו ויחליטו שלא להעלותו על המוקד, ובמקום זה יטילו עליו עונש לוהט פחות. העובדה שהאדם האחרון במשפחתו, לא כל שכן הוא עצמו, שראה פיסת מצה כלשהי היה אבי־סבו לפני שהתנצר תחת איום החרב, לא מילאה שום תפקיד במשפט.

כך התנהלו משפטיה של האינקוויזיציה, וכך פסקו שופטיה את פסקי הדין שלהם – אותם פסקי דין, שדורות של היסטוריונים התייחסו ועדיין מתייחסים אליהם ברצינות תהומית. נעבור מפסקי הדין של האינקוויזיציה מלפני 500 שנה לימינו – או, ליתר דיוק, לתופעת אי־הבהירות, ולפעמים העיוורון, שבה שרויים נאשמים מסוימים במדינת ישראל.

תלונות עלומות

בוקר אחד, בין עזה ללבנון, הודיעו לו מהנהלת קופת החולים מכבי, שבה הוא מועסק, שהתקבלו אצלם תלונות רבות נגדו מצד מבוטחים של הקופה. ד"ר סבו, שלא הוגשה נגדו כרופא אי פעם תלונה כלשהי, הופתע. תלונות? ועוד רבות?! ומהו תוכן ההאשמות, רצה לדעת? בקופת החולים לא גילו לו, אבל לפחות הודיעו לו שאיש מהמתלוננים לא היה אי פעם מטופל שלו.

מעניין. אם כן, מניין הגיעו התלונות? מסתבר שבאחת מהפגנות השמאל התייצב ד"ר סבו מול המפגינים כשהוא לובש חולצה שעליה הייתה תמונתו של ראש הממשלה, עם הכיתוב "אתה ראש הממשלה שלנו". בלוגר מן השמאל גילה לקוראיו שאותו לובש חולצה נלוז הוא לא אחר מאשר ד"ר עמוס סבו, שעובד בקופת החולים מכבי - וביקש ממטופלי מכבי להגיש נגדו תלונות אצל ההנהלה, אבל לא כאלו שתישמענה כאילו הן מונעות ממניעים פוליטיים. וכך קרה שהנהלת הקופה הוצפה בכ־20 תלונות נגד הדוקטור.

כמצופה, שוב הגיש הדוקטור בקשה להנהלה, שתאמר לו מהו תוכן כל תלונה המצויה בתיק האישי שלו, וזאת כדי שיוכל להשיב ולהגן על שמו הטוב כרופא. אבל ההנהלה שוב סירבה להעביר לו את המידע, כשם שסירבה להעביר לו את שמות ה"לא־מטופלים" שלו – כלומר, אלה שהתלוננו עליו כרופא. וכך נמנע ממנו לדעת אם המתלוננים טפלו עליו עלילות שקר, ואם הוציאו את דיבתו רעה (לעניות דעתי, ולו רק בהתחשב בכך שאנשים שלא טופלו על ידו הגישו נגדו תלונות על עבודתו במכבי – נראה שכן).

לא נותרה לד"ר עמוס סבו ברירה אלא לפנות לבית המשפט כדי שיאלץ את קופת החולים מכבי למסור לו את המידע שביקש ממנה. אבל השופטים, הן בבית משפט השלום והן במחוזי, דחו את בקשתו (במחוזי זה נעשה כהמלצה למשוך את התביעה ולא במסגרת פסק דין). וכך, עד עצם היום הזה, אין לד"ר סבו מושג מהו תוכן התלונות שעל פיהן הוא הואשם ב"משהו" כרופא, ומי הם המתלוננים. במעין גרסה ישראלית של יוסף ק', ממשיך ד"ר סבו להעביר את חייו בערפל מוחלט בנושא.

מגששים באפלה

אבל בישראל קיימת עבירה פלילית שהגדרתה נותרה אמורפית: "מרמה והפרת אמונים", וזהו נוסחה: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים".

על פיה, השופט, לאחר שהוא שומע את דברי הפרקליטות, הסנגור, הנאשם והעדים, אמור להחליט – ואין זו סתם גחמה שלו, אלא חובה שמטיל עליו החוק – לקבוע אם המעשה שהתביעה מייחסת לו פליליוּת מהווה "מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור". עד לרגע פסק הדין לא יודע הנאשם אם את המעשים המיוחסים לו – שכשלעצמם אומנם אינם אסורים כלל – יבחר השופט להגדיר כעבירה פלילית, ובזה ייהפך לעבריין.

אין פלא שעבירת "מרמה והפרת אמונים" אינה קיימת כיום כמעט באף מדינה. ולמרות זאת, הפרקליטות של מדינת ישראל עושה בה שימוש נרחב. כמו ד"ר סבו, שצריך להתמודד עם התלונות העלומות נגדו, כך מעבירים נבחרי הציבור של ישראל את ימיהם בלי לדעת אם יואשמו כאשר אחד ממעשיהם יהיה בגדר כעבירת "מרמה והפרת אמונים". וכיצד באמת עליהם לדעת? הרי השופט הבלתי ידוע בזמן עתידי בלתי ידוע עוד לא החליט אם אותו מעשה בלתי־פלילי יהפוך לפלילי!