כמפקד גדוד שקיבל משימות ויצא עם לוחמיו ל-34 ימי לחימה קשים בתוך לבנון ידעתי גאווה עצומה על כך שחייליי עמדו בכל המשימות וחזרו בשלום. אך לצד הגאווה גילינו בזמן אמת כמה שאנחנו לא יודעים על האויב שמולנו, לפחות בדרג הלוחם. היום, 20 שנה אחרי כן, המשפט מאותו בוקר ארור עדיין מעורר את תאי הזיכרון, אך מקבל משמעות אחרת – אקטואלית ורלוונטית מתמיד.
ספק אם מבחינה מודיעינית אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לנוח על זרי הדפנה. את העליונות המודיעינית שלנו אנחנו נדרשים לבחון חדשות לבקרים. עלינו להפנים את העובדה שלאויב שמולנו יש אורך נשימה אסטרטגי וסבלנות רבה. הוא לומד, משתפר, ועל כל יכולת טכנולוגית שאנו מפתחים הוא מקפיד לפתח מענה, או פשוט לעקוף את היכולת. מכאן נגזרת תובנת הברזל: מודיעין, מתקדם ומתוחכם ככל שיהיה, לעולם אינו מהווה תחליף להיערכות פיזית ולנוכחות מסיבית של כוחות בשטח. הרי נוכחנו לדעת שברגע האמת, גם באמצעים פרימיטיביים מסוגל אויב נחוש לפרוץ ולחדור את קווי ההגנה המתוחכמים ביותר שלנו.
האיום של חיזבאללה לא ייעלם מעצמו. הוא חי, נושם ומתעצם, וכל עוד איראן היא שחקן חזק, מממן ויוזם בזירה, חיזבאללה ימשיך לאיים על עצם קיומנו. אסור לנו להסכים לשקט זמני או להסדרים על הנייר. חייבים ללמוד מלבנון השנייה, אין להשאיר את הזירה הצפונית ואת תושבי הצפון הגיבורים – שפונו מבתיהם ושילמו מחיר כבד – מופקרים שוב לגחמות של איראן וחיזבאללה.
הזיכרון של אלדד ואהוד, של 119 הלוחמים שנפלו במלחמת לבנון השנייה ושל כל מי שאיבדנו מ-7 באוקטובר ואילך, מחייב אותנו לשינוי תפיסתי עמוק. המנהיגות שלנו צריכה להפסיק להסתמך על תחושת עליונות מדומה, להפסיק להגיב ולהתחיל ליזום. לא עוד הכלת איומים, אלא הכרעה ברורה – בניין כוח מותאם לאיומים שבגבולותינו.
התרעות פיקוד העורף