2. במקום לנסות "לרכך" את המכה הדיפלומטית או להחזיר את השיח לניסוחים מעורפלים, מטה המזכ"ל בניו יורק נתן גיבוי מלא ופומבי להצהרה.
3. הדגשה כי לא מדובר באירוע יחיד, אלא ב"דפוס פעולה הולך ומחמיר של הפחדה, אלימות, והפרעה לפעילות הומניטרית חיונית".
העובדה שמטה המזכ"ל בניו יורק לא ניסה לאזן את ההודעה או למסמס אותה באמצעות גינויים כלליים, מוכיחה שכנראה גם בלשכת המזכ"ל הבינו שחמאס חצה קו אדום שאי אפשר להבליג עליו עוד.
חשוב לזכור-במשך שנים התקיים ברצועת עזה חוזה בלתי כתוב אך ברור בין האו"ם לחמאס: האו"ם סיפק את הסיוע, חמאס גבה את ה"קופון" שלו בדרכים ישירות ועקיפות (אם להזנת פעיליו במנהרות ואם לצורך חלוקה סלקטיבית), והאו"ם שמר על שתיקה דיפלומטית על מנת לשמר את הגישה של עובדיו לשטח (כדי לחלק סיוע, צריך שקט מול בעל הבית).
השתיקה הזו, גם במהלך המלחמה, הייתה נכס אסטרטגי ומגן דיפלומטי עבור חמאס. היא אפשרה לו לטעון שכל קושי הומניטרי הוא באשמת ישראל בלבד, בעודו מציג את עצמו כקורבן חסר ישע וכמגן האזרחים. ביום שבת האחרון, המגן הזה נסדק משמעותית.
ההשתלטות האלימה בג'באליה הייתה ניסיון של חמאס לאותת לקהילה הבינלאומית: "אם אנחנו לא נשלוט במזון, איש לא ישלוט בו, והאוכלוסייה תרעב". חמאס מעדיף שהתושבים יסבלו ושמרכז הסיוע ייסגר, ובלבד שלא יצמח מנגנון עצמאי שיעקוף אותו וירוקן אותו מכוחו.
כל עוד ישראל והקהילה הבינלאומית התמקדו בלחימה צבאית והותירו את ניהול האוכלוסייה וחלוקת המזון בידי חמאס (או בחסותו), חמאס המשיך לנצח בקרב האסטרטגי על שרידותו וריבונותו. חיוני לראות בהודעה החריגה של האו"ם כהזדמנות. נכון יהיה לנצל אותה בהקדם כמנוף משמעותי לישראל להשלים את העבודה ברצועה-לצמצם סיוע הומניטארי נכנס, להוציא בהקדם את האוכלוסיה מחזקתו של חמאס (הלכי הרוח ברוב הציבור העזתי תומכים בזה) ולהשלים את התנאים להקרסת חמאס ברצועת עזה.
התרעות פיקוד העורף